שנינו במשנה, 'הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כמה הוציא' וְכוּ'. אָמַר רַב אַסִי, דין זה, שעל ידי שבועה יכול הבעל ליטול את הוצאותיו, וְהוּא – זהו בתנאי שֶׁהָיָה הַשְּׁבַח נֶגֶד הַהוֹצָאָה. מבררת הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – לגבי איזה אופן אמר רב אסי דין זה, אָמַר אַבַּיֵּי, שֶׁאִם הָיָה הַשְּׁבַח שהשביח הבעל את השדה יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה שהוציא עבור שבח זה, הרי הוא נוֹטֵל את ההוֹצָאָה בְּלֹא שְׁבוּעָה. אָמַר לֵיהּ רָבָא, אִם כֵן שאתה מאמינו על ההוצאה ללא שבועה, אָתֵי לְאִיעֲרוֹמֵי – יבא הבעל להערים ויאמר תמיד שהוציא הוצאות מעט פחות מהשבח, ויטלם ללא שבועה, אף שבאמת הוציא הרבה פחות מהשבח. אֶלָּא אָמַר רָבָא, דין זה של רב אסי נאמר לגבי זה שֶׁאִם הָיְתָה הוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשְּׁבַח, אֵין לוֹ אֶלָּא הוֹצָאָה בשִׁיעוּר השְׁבַח, ולא יותר מהשבח, וְגם שיעור זה הוא נוטל רק בִשְׁבוּעָה.
התבאר במשנה דין זכויותיו של הבעל בקבלת ההוצאות שהוציא על נכסי אשתו, ומבאר הרי"ף, מַתְנִיתִין – דין זה שבמשנתנו, בְּנִכְסֵי מְלוֹג, שהקרן שייכת לאשה והבעל אוכל פירות, אֲבָל בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, שהם נכסים שהבעל מקבל את אחריות שווים בעת הנישואין, כָּל שְׁבַח שֶׁשִּׁבְּחוּ נְכָסִים אלו, בֵּין שהשביחו מֵחֲמַת הוֹצָאָה שהוציא עליהם הבעל, ובֵּין שהשביחו מעצמם ושֶׁלֹּא מֵחֲמַת הוֹצָאָה, דְּבַעַל הֲוֵי – הרי הרווח שייך לבעל, כְּדִתְנַן – וכפי ששנינו במשנה במסכת יבמות (סו.) לגבי נכסי צאן ברזל, שאִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ – הבעל מפסיד מכך, שעליו לשלם לאשה את שווים, וְאִם הוֹתִירוּ והם שוים כעת יותר, הוֹתִירוּ לוֹ – הבעל מרויח מכך. וְאַמְרִינָן נַמִּי בַּגְּמָרָא בִּיבָמוֹת פֶּרֶק אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל (סז.), אָמַר רַב יְהוּדָה, הִכְנִיסָה לוֹ האשה לבעלה שְׁנֵי כֵּלִים כנכסי צאן ברזל בְּשווי אֶלֶף זוּז, וְשִׁבְּחוּ – השביחו הכלים וְעָמְדוּ ביחד עַל שווי של שְׁנֵי אֲלָפִים זוּז, והשבח אינו שייך לה, הדין הוא שכלי אֶחָד, נוֹטַלְתּוֹ בִּכְתוּבָּתָהּ – בשווי דמי נכסי צאן ברזל הכתובים בכתובתה, שהרי בשעת הנישואין היו שני הכלים שוים יחד אלף זוז, וזה הסכום שכתבו בכתובה בשווי הכלים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל, ואף שהכניסה לו שני כלים, הרי השבח אינו שייך לה, ולכן יכולה ליטול בכתובתה רק כלי אחד, וְאֶחָד – ואת הכלי האחר, אף שאינו מגיע לה מדין נכסי צאן ברזל, מכל מקום אם היא רוצה בכך, הרי היא נוֹתֶנֶת לבעלה דָּמִים, והיינו אלף זוז דמי שוויו, וְנוֹטַלְתּוֹ, והטעם שיכולה היא לקנותו מבעלה גם אם אינו רוצה בכך, היינו מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ, שיהיו ברשותה הכלים שנתן לה אביה בנדונייתה.
הרי"ף ממשיך לדון בענין המבואר במשנתנו, לגבי זכות הבעל בהוצאות שהוציא על נכסי מלוג של אשתו: מִסְתַּבְּרָא לָן – מסתבר לנו לומר, מַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – שהדין האמור במשנתנו, שמַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶׁאָכַל אָכַל, היינו כְּשֶׁהַבַּעַל הוא זה שרוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ, אֲבָל בְּמוֹרֶדֶת עַל בַּעֲלָהּ, שמחמת מרידתה מגרשה בעלה ומפסידה כתובתה, בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל. והטעם לכך, דְּלֹא יְהֵא אֶלָּא מַתָּנָה הוּא דְּיָהִיב לָהּ – שהרי אפילו אם נחשיב את ההוצאות הללו כמתנה שנתן לה הבעל, הָא אַמְרִינָן – הרי אמרו בגמרא לגבי מורדת על בעלה היוצאת בגט, שאנו אומדים את דעתו, דכִּי אַקְנֵי לָהּ – כל מה שנתן לה מתנות, זהו רק אַדַּעְתָּא לְמֵיקַם קַמֵּיהּ – על דעת כן שתעמוד לפניו, כלומר, שתישאר נשואה לו, אַדַּעְתָּא לְמִשְׁקַל וּלְמֵיפַּק לֹא אַקְנֵי לָהּ – אבל לא הקנה לה מתנות אלו על דעת כן שתטלם ותצא מרשותו על ידי מרידתה. הִלְכָּךְ – ולכן גם בנידון זה, שהוציא הוצאות על נכסי אשתו, ומרדה בו, ומחמת כן מוציאה בגט, בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל. אמנם מוסיף הרי"ף, וְהוּא – ודין זה הוא בתנאי שֶׁהָיְתָה הוֹצָאָה כְּנֶגֶד הַשְּׁבַח, שאין לאשה הפסד מכך שהיא נותנת לו את כל הוצאותיו, מאחר והשבח שוה כערך ההוצאות או אפילו יותר, אֲבָל אִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשְּׁבַח, ונמצא שאם תחזיר לו האשה את הוצאותיו תפסיד, שהרי לא היה שבח בנכסים בשיעור זה, אֵין לוֹ אֶלָּא הוֹצָאָה שִׁיעוּר שְׁבַח – מקבל הבעל את הוצאותיו רק עד שיעור השבח ולא יותר, וּבִשְׁבוּעָה (שֶׁלֹּא הוֹצִיא פָּחוֹת מִשִּׁיעוּר שְׁבַח), וְהטעם שהוא צריך להשבע, הוא כִדְאֲמַר רָבָא לעיל, שאם לא נשביענו יש לחשוש להערמה, שיאמר שהוציא בשיעור זה, כדי ליטול ללא שבועה.
הגמרא דנה עתה לגבי אופן ההשפעה של חלוקת נכסי מלוג בשעת הגירושין, לגבי האריסים העובדים בנכסים אלו: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, בַּעַל שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין תַּחְתָּיו – בעל שטיפל בנכסי מלוג של אשתו, והעסיק לשם כך אריסים, המקבלים בשכרם חלק מהיבול שתצמיח השדה באותה שנה, וגירש את אשתו באמצע השנה, מַהוּ – מה דינם של אותם אריסים, וצדדי הספק הם כך, אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא נָחֵית – האם הם נחשבים כמי שירדו לעבודה בשדה מצד עצמה, וְאַרְעָא לַאֲרִיסָא קָיְימָא – שהרי קרקע זו עומדת להוריד לתוכה אריסים, ואם הבעל לא היה מוריד לתוכה אריסים היתה האשה עושה זאת, ואם כן אין סיבה להפסיד להם את חלקם מחמת גירושין אלו, אלא מקבלים הם את חלקם כדין כל האריסים, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, אַדַּעְתָּא דְּבַעַל נָחֵית – אריסים אלו ירדו לקרקע זו בשליחותו של הבעל, ואין להם חלק בקרקע אלא לפי הזכויות שיש לבעל עצמו בשדה זו, וממילא כאשר אִיסְתַּלִּיק לֵיהּ בַּעַל – הסתלק הבעל מזכויותיו בשדה מחמת הגירושין, אִסְתַּלְקוּ לְהוּ אֲרִיסִין – מסתלקים גם האריסים יחד עמו, ודינם כדין הבעל, שאם עדיין לא אכל כלום מהפירות, מקבל את הוצאותיו, ואף הם יקבלו רק את הוצאותיהם, ואם כבר אכל מהפירות, ואפילו מעט, 'מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל', ואף הם לא יקבלו שכר כלל על עבודתם.
וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא בפשיטת ספק זה, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, חָזֵינַן – רואים אנו, אִי הבַּעַל עצמו אָרִיס הוּא, והיה יכול לעבוד בעצמו בשדה, הרי לא היתה הקרקע עומדת להמסר לאריסים, ואף שהבעל בחר להכניס אריסים אחרים תחתיו, מכל מקום אם אִיסְתַּלִּיק לֵיהּ בַּעַל אִסְתַּלַּקוּ לְהוּ אֲרִיסִין – כיון שהסתלק הבעל מזכויותיו בשדה מחמת הגירושין, אף האריסים מסתלקים עמו, ודינם כדינו. וְאִי בַּעַל לָאו אָרִיס הוּא, נמצא שאַרְעָא לַאֲרִיסָא קָיְימָא – הקרקע עומדת להינתן לאריסים, ואם לא היה הבעל מוריד אריסים היתה האשה עושה זאת, וממילא אינם מפסידים דבר, אלא נוטלים חלקם כשאר האריסים.
