מביא הרי"ף ראיות לכך שאם המשלח לא אמר לשליח לפרוע בעדים, רשאי הוא לפרוע ללא עדים, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה (שבועות מה.), נֶאֱמָן חֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ, כֵּיצַד, לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ החנוני לבעל הבית כָּתוּב בַּפִּנְקָס שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז, שהרי בטענה זו אינו נאמן, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ בעל הבית לחנוני תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּים, וְכן אם אמר לו תן לְפוֹעֲלַי סֶלַע מָעוֹת, הוּא – החנוני אוֹמֵר, נָתַתִּי לבנך או לפועליך, וְהֵן – הבן או הפועלים אוֹמְרִים, לֹא נָטַלְנוּ, הוּא – החנוני נִשְׁבָּע שנתן וְנוֹטֵל את התשלום מבעל הבית, וְהֵן – הבן או הפועלים נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מבעל הבית מה שהתחייב להם, וְלכאורה קשה, הָא חֶנְוָנִי יָהֵיב לְפוֹעֲלִים בְּלֹא סָהֲדֵי – הרי גם לפי טענתו של החנוני עצמו, נתן הוא את המעות לפועלים שלא בעדים, וְאף על פי כן לֹא מַפְסִיד, ואין בעל הבית יכול לומר לו שהוא הפסיד לעצמו בכך שנתן להם את המעות שלא בעדים, אלא ודאי כיון שלא אמר לו בעל הבית שיתן את המעות לפועלים בפני עדים, לא היה חייב לעשות כן מעצמו, ואף לגבי פרעון חוב הדין הוא כך, שאם לא אמר המשלח לשליח לפרוע בפני עדים, אין השליח צריך לעשות כן מעצמו.
מביא הרי"ף ראיה נוספת, וְגַרְסִינָן נַמִּי – ולמדנו גם בְּמסכת קִדּוּשִׁין, בפֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ (מג.), אָמַר רַב נַחְמָן אדם הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם תִּהְיוּ שְׁלוּחַי וּלְכוּ וקַדְּשׁוּ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית, הֵן הֵן שְׁלוּחָיו – נחשבים הם שלוחיו לענין זה שיכולים הם לקדש עבורו את אותה אשה, הֵן הֵן עֵדָיו – ונחשבים הם כעדים כשרים על מעשה הקדושין שעשו בעצמם, ואינם צריכים עדים אחרים על כך, וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין, אם שלח שני בני אדם לגרש את אשתו, הרי הם גם שלוחיו למעשה הגירושין, וגם נאמנים כעדים על הגירושין שעשו בשליחותו, וְכֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שאם שלח הלוה שני שליחים לפרוע חוב למלוה, נאמנים הם בתורת עדים על הפרעון עצמו, ואין לומר שהם נוגעים בעדותם, שחוששים הם שאם לא יעידו שפרעו את החוב למלוה יתבע מהם הלוה את המעות ששלח עמהם, כיון שאם ירצו יוכלו לומר שהחזירו את המעות ללוה, וכיון שאין להם כל עדיפות לטעון שנתנו את המעות למלוה ולא לטעון שהחזירום ללוה, נאמנים הם להעיד שנתנו את הממון למלוה. וְאַסִיקְנָא – והסיקה שם הגמרא, הַשְׁתָּא דְּתַקּוּן רַבָּנָן שְׁבוּעַת הֶיסֵּת – כעת, בזמן הגמרא, שתיקנו שבועה אפילו על הכופר בכל, ונמצא שאם יתבע מהם הלוה את המעות ששלח עמהם, והם יכחישו שקיבלו ממנו מעות, יצטרכו להשבע על הכחשתם, שוב אינם נאמנים לטעון ששילמו למלוה בלא שישבעו על טענה זו, כיון שלולא השבועה אין להם מיגו [שהרי ודאי יעדיפו לטעון טענה שאינה מחייבת אותם שבועה], ולכן מִשְׁתַּבְּעֵי עֵדִים דִּיהַבִינְהוּ לֵיהּ – צריכים השליחים להשבע על כך שנתנו את הממון למלוה, ולאחר שנשבעו יש להם מגו שהיו יכולים להשבע שהחזירו את הממון ללוה, וממילא נאמנים הם לומר ששילמו למלוה. אמנם, כיון שנאמנותם היא רק על ידי שבועה, הרי נאמנות זו מועילה רק לגבי עצמם, אבל כלפי אחרים אין נאמנות זו מועילה [כיון שהתורה אמרה 'על פי שנים עדים יקום דבר', והיינו שתתקבל העדות מכח אמירת העדים לבדה, ולא באופן שצריכה אמירתם סיוע על ידי שבועה (תוספות)], ואין עדותם מועילה לגבי הלוה, וצריך הלוה לשלם פעם שניה, וּמִשְׁתַּבַּע – נשבע המַלְוֶה על טענתו דְּלֹא שָׁקִיל מִינַיְיהוּ – שלא קיבל מהם מעות בפרעון חובו, וּפָרַע לֵיהּ לֹוֶה לְמַלְוֶה פעם נוספת. וְעל כל פנים, שַׁמְעִינָן מִינָהּ – מוכח מדין זה, דְּלֹא מִיחַיֵּיב שָׁלִיחַ לְמִיפְרַע בְּאַפֵּי סָהֲדֵי – שאין השליח חייב לפרוע בפני עדים, שאילו היה חייב בכך, היה הלוה יכול לטעון לשלוחיו שכיון שאינם נאמנים בתורת עדים על כך שפרעו למלוה, היה מוטל עליהם מתחילה לפרוע בפני עדים אחרים, כדי שתהיה להם הוכחה על פרעון החוב, ומכך שאינו יכול לטעון זאת מוכח שלא היו צריכים לשלם למלוה בפני עדים.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין תפיסה של חוב: הַהִיא אִיתְּתָא דְּאַפְקִידוּ גַּבָּה מָלוֹגָא דִּשְׁטָרֵי – מעשה באשה שהפקידו אצלה תיק מלא שטרות, ומת המפקיד, אָתוּ יוֹרְשִׁין תַּבְעֵי לֵהּ מִינָהּ – באו יורשיו של המפקיד ותבעו מהאשה שתחזיר להם את תיק השטרות שהפקיד אצלה אביהם, אָמְרָה לְהוּ, מֵחַיִּים תָּפִיסְנָא לְהוּ – עוד בחיי אביכם תפסתי את השטרות לעצמי תמורת חוב שהיה האב חייב לי, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, תפיסתה היתה בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹן על אותו חוב, ולא בתורת פרעון, כיון שתפיסתה אינה מועילה לה לקנות שטרות חוב הכתובים על שם אחרים, שאינם נקנים אלא על ידי כתיבת שטר מכירה מיוחד עליהם, ומסירתם על ידי המוכר לקונה. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – באו היורשים ואותה אשה לדין לפני רב נחמן, אָמַר לָהּ רב נחמן, אִית לָךְ סָהֲדֵי דְּתַבְעִינְהוּ מִינַּיְךְ מֵחַיִּים – האם יש לך עדים שהאב תבע ממך את תיק השטרות בחייו, וְלֹא יְהַבְתָּהּ נִיהֲלַיְיהוּ – ולא נתת לו את השטרות בטענה שאת תופסת אותם עבור החוב שהוא חייב לך, אָמְרָה לֵיהּ – השיבה לו האשה, לֹא. אָמַר לָהּ רב נחמן, אִם כֵּן, שאת מודה שהשטרות הגיעו לידך בתורת פקדון, ואין לך עדים שעשית בהם מעשה תפיסה בחיי האב, הָוֵי – הרי זו תְּפִיסָה דִּלְאַחַר מִיתָה, כיון שרק עתה, לאחר מיתתו, כשתבעוך היורשים ולא הסכמת להחזיר להם את השטרות נחשב הדבר כתפיסה, וּתְפִיסָה דִּלְאַחַר מִיתָה לָאו כְּלוּם – אינה מועילה כלל, דְּמִטַּלְטְלֵי לֹא מִשְׁתַּעְבְּדֵי לְבַעַל חוֹב – כיון שאין מטלטלין של יתומים משועבדים לבעל חוב, וְכֵיוָן דְּלָא תָּפְסָה לָהּ מֵחַיִּים, קָם לֵיהּ – עומדים השטרות בִּרְשׁוּת יוֹרְשִׁין. מוסיף הרי"ף, וְהָדֵין – ודין זה, דִּינָא דִּגְמָרָא הוּא, אֲבָל הַשְׁתָּא – בזמנינו, תַּקִּינוּ רַבָּנָן דִמְתִיבְתָּא – תקנו הגאונים ראשי הישיבה לְמִגְבָּא בַּעַל חוֹב מִיַּתְמֵי – שבעלי חובות של האב גובים מיתומים, ואֲפִילּוּ מִמְּטַלְטְלֵי.
