קָרִיבְתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן זַבֵּינְתַּהּ לִכְתוּבָּתָהּ – קרובת משפחתו של רב נחמן, מכרה את כתובתה בְּטוֹבַת הֲנָאָה, כלומר, על אף שכל זמן שהיא נשואה אין מקום לגביית כתובתה, מכל מקום יכולה אשת איש למכור את כתובתה במחיר נמוך, הקטן בהרבה מהסכום הכתוב בה, והקונה אותה מרויח שאם תתגרש האשה או תתאלמן, יגבה הוא את דמי הכתובה מהבעל או מיורשיו, לאחר זמן אִיגָּרְשָה – התגרשה אותה קרובה, וּשְׁכֵיבָה – ומתה, [וְשַׁבְקָהּ בְּרַתַּהּ – והשאירה אחריה בת], ומת גם האב (רא"ש), והיתה היא בת יחידה לאביה ולאמה, וְאָתוּ (יורשים) [לְקוֹחוֹת] – באו אותם שקנו את הכתובה מהאם, קָא תַּבְעֵי לִבְרַתָּהּ – ותבעו מאותה בת שתשלם להם את דמי הכתובה, שהרי הם קנו מהאשה את הזכות לגבות את הכתובה מהאב לאחר שתתגרש או תתאלמן, וכיון שהתגרשה התחייב האב לשלם את דמי הכתובה לאשתו, וממילא ללקוחות שקנו ממנה את כתובתה, ומאחר והאב עצמו מת, הרי הבת, שהיא יורשת אותו כיון שלא היו לה אחים, צריכה לשלם להם את דמי הכתובה של אמה. אָמַר רַב נַחְמָן, הרי חיוב כתובה של האדם לאשתו דומה לשטר חוב שיש למלוה על הלוה, וכשם שהמלוה יכול למחול על שטר החוב לאחר שמכרו כך יכולה האשה למחול לבעלה על חוב הכתובה לאחר שמכרה אותה, וכיון שהאשה ובעלה מתו, נמצא שהבת היחידה שלהם, שירשה את שניהם, עומדת כעת במקום הבעל והאשה יחד, ואם כן, לֵיכָּא דְּלִיסְּבַהּ עֵצָה – האם אין מי שיתן עצה לאותה יתומה, דְּתֵיזִיל וְתֵיחִיל לִכְתוּבָּתָהּ דְּאִמַּהּ לְגַבֵּי אֲבוּהַּ – שתלך ותמחל את כתובת אמה לאביה, והיינו שבתורת יורשת של האם תמחל [לעצמה] את זכות גביית הכתובה שהורישה לה, וְתֶהְדַּר וְתֵירְתַהּ מִינֵּיהּ – ותחזור ותירש מאביה את כספו, כלומר, לא תתחייב לשלם ללוקחים מהממון שירשה מאביה מאומה. התגלגלו דברי רב נחמן, עד ששָׁמְעָה אותה יתומה את הדברים, ונהגה כעצתו, אֲזַלָה וְאַחִילְתַּהּ – הלכה ומחלה לעצמה על כתובת אמה, ולא היו הלוקחים יכולים לתובעה לשלם את דמי הכתובה. אָמַר רַב נַחְמָן, עָשִׂינוּ עַצְמֵנוּ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּינִין – נהגתי במעשה זה כדרך שנוהגים אותם המלמדים את בעלי הדין ועורכים את טענותיהם לפני הדיינים, שלימדתי את אותה יתומה טענה המועילה לה, ומפסידה לבעל דינה, ולא היה ראוי לי לנהוג כן [וכפי שהזהירו חכמים במסכת אבות (פ"א מ"ח) 'אל תעש עצמך כעורכי הדיינים'].
מבררת הגמרא, מֵעִיקָּרָא מַאי סָבַר – מה סבר רב נחמן בתחילה, כשיעץ עצה זו כדי שיאמרו זאת לאותה יתומה, וּלְבַסּוֹף מַאי סָבַר – ומה סבר בסוף, כשהתחרט על עצה זו. מבארת הגמרא, מֵעִיקָּרָא סָבַר, שבכך הוא מקיים את האמור בפסוק (ישעיה נח ז) 'מִבְּשָׂרְךָ לֹא תִּתְעַלָּם', שעל האדם לסייע לקרוביו, וּלְבַסּוֹף סָבַר, אָדָם חָשׁוּב שָׁאנִי – שונה הוא דינו של אדם חשוב, שעליו להזהר יותר במעשיו, שמא ילמדו ממנו בני אדם לסייע לבעלי דין בטענותיהם ולגרום הפסד לשכנגדם, גם אם אינם קרובי משפחתם, ואין ראוי להם לסייע לאחד מהצדדים.
מוסיף הרי"ף: וּמֵהָא נַמִּי שַׁמְעִינָן – וגם ממעשה זה יש ללמוד את האמור לעיל, דְּלֵיתֵיהּ לְהַאי טַעֲמָא – שאין הטעם כמו שביארו מקצת מרבותינו, שמה שמועילה מחילת שטר חוב אחר שמכרו הוא כיון דְּהרי זה כאילו אָמַר המלוה עַיְּינִית בְּחוּשְׁבְּנַאִי וְלָא פָּשׁ לִי [גַּבֵּיהּ וְלֹא] מִידִי – עיינתי בחשבונותי וראיתי שאין הלוה חייב לי כלום, דְּאִי מֵהַאי טַעֲמָא אַמְרִינָן – שאילו מחמת טעם כן אמרו דין זה שאם חָזַר המלוה וּמְחָלוֹ, מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל, לֹא הֲוָה אֶפְשָׁר לֵיהּ לְרַב נַחְמָן דְּלִיסְּבַהּ עֵצָה בְּכִי הָא מִילְּתָא – לא היה יכול רב נחמן לתת לה עצה זו במקרה זה, דְּהָוְיָא לָהּ טַעֲנָתָא דְּשִׁיקְרָא – שהרי זו טענת שקר, כיון שידוע שהכתובה לא היתה פרועה, והיה האב חייב בדמי הכתובה, וְחָס לֵיהּ לְרַב נַחְמָן לְאַגְמוֹרֵי טַעֲנוּתָא דְּשִׁיקְרָא לְאִינְשֵׁי – ובודאי לא חשב רב נחמן ללמד טענות שקר לבעלי הדין, אלא המחילה היא דבר המועיל מצד עצמו, כיון שעיקר מכירת שטר החוב אינה מועילה מהתורה אלא מתקנת חכמים, וכפי שהתבאר לעיל, ולכן לימד אותה רב נחמן לטעון טענה זו. [בסוגיא להלן יבואר שמלוה או יורש המוחלים על שטר החוב, וגורמים בכך הפסד ללוקח, צריכים לשלם לו את הפסדו, ואם כן קשה לכאורה מה הרויחה אותה יתומה בכך שמחלה על כתובת אמה, והלא הוצרכה לשלם ללוקח מה שהפסידה לו במחילתה. ותירצו תוספות שאותה יתומה היתה קטנה, שאמנם מחילתה מחילה, אך אי אפשר לחייבה בתשלום נזקים שעשתה. ותירצו עוד שלא התחייבה לשלם ללוקח אלא את אותו סכום מועט ששילם לאמה, והרויחה בכך שנפטרה בסכום קטן זה מתשלום כל סכום הכתובה, שהוא גדול יותר].
גּוּפָא – גוף דין זה שאמרנו, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ, וְחָזַר המלוה וּמְחָלוֹ, הרי הוא מָחוּל. וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ של המלוה, מוֹחֵל. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, וְאִי הקונה את שטר החוב פִּקֵּחַ הוּא, מְקַרְקֵשׁ לֵיהּ בְּזוּזֵי – מקשקש לו במעות, כלומר, נותן הוא ללוקח סכום מועט לפייסו, וְכָתִיב לֵיהּ שְׁטָרָא בִּשְׁמֵיהּ – וכותב לו הלוה שטר חוב חדש על שמו של הלוקח, ועל שטר זה אין המלוה הראשון יכול למחול, שאין לו שייכות אליו.
מבררת הגמרא, [אם לֹא קִרְקֵשׁ לֵיהּ בְּזוּזֵי, והלך המלוה ומחל על החוב ללוה, מַאי – מה דינו]. ומבארת, אָמַר אֲמֵימַר, מַאן דְּדָאִין דִּינָא דְּגַרְמִי – הסובר שניתן לחייב את המזיק ב'גרמי' [שזו צורת היזק שאינה בידים ממש, אך היא חמורה יותר מ'גרמא'], מַגְבֵּי בֵּיהּ מִינֵּיהּ דְּמוֹחֵל – הרי הוא סובר שניתן לגבותו מאותו מלוה שמחל על החוב [דְּמֵי] שְׁטָרָא מְעַלְּיָא – את דמי החוב הכתובים בשטר, שהרי במחילתו הזיק והפסיד ללוקח, שלא יוכל לגבות את החוב שקנה. וּמַאן דְּלֹא דָּאִין דִּינָא דְּגַרְמִי – ואילו הסובר שאף המזיק בגרמי פטור, מַגְבֵּי בֵּיהּ דְּמֵי נְיָירָא בְּעָלְמָא – אומר לו המלוה שלא היתה המכירה אלא על הנייר, והרי הוא בידך, ואי אפשר לחייבו בתשלומי החוב שהפסידו. [הֲוָה עוֹבָדָא – היה מעשה באדם שמחל על חובו לאחר שמכרו לאחר, ובאו לדין לפני רב אשי, וְ]אַכְפְּיֵיהּ רַפְרָם לְרַב אַשִׁי – ורפרם הקיף וסיבב את רב אשי בראיות לכך שיש לחייב את המוחל, וְאַגְבֵּי בֵּיהּ כִּכְשׁוּרָא לְצַלְמֵי – עד שהסכים רב אשי וגבה מאותו אדם גביה גמורה ומדוקדקת של כל החוב, כדרך שמדקדק הקונה קורת עץ לחרוט עליה ציורים, שתהא הקורה חלקה ומושלמת. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה כמותו, שמלוה המוחל על החוב לאחר מכירתו, חייב לשלם ללוקח את דמי החוב שהפסידו במחילה זו.
