שיעור 110, מסכת כתובות, פרק תשיעי

משנה
כָּתַב לָהּ הבעל לאשתו, או שאמר לה בעל פה, נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ – לא אוכל להשביע או להדיר אותך [ובגמרא יבואר מדוע יכול הוא להשביעה לולא התחייבות זו], אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, אֲבָל מַשְׁבִּיעַ הוּא אֶת יוֹרְשֶיהָ, הבאים לגבות ממנו את כתובתה [כשגירשה בעלה ואחר כך מתה], שלא מצאו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע, ושלא ציותה להם כן לפני מותה, וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ – את אותם שקנו ממנה את כתובתה בחייה.
כתב לה בעלה, נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ, וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ, וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתֵיךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ, לֹא אוֹתָהּ, וְלֹא את יוֹרְשֶׁיהָ, וְלֹא את הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. אֲבָל אם מת, יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ, וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ.
כתב לה בעלה, נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי, וְלֹא לְיוֹרְשַׁי, וְלֹא לַבָּאִים בִּרְשׁוּתִי, עָלַיִךְ, וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ, וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתֵיךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, לֹא הוּא, וְלֹא יוֹרְשָׁיו, וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ, לֹא אוֹתָהּ, וְלֹא את יוֹרְשֶׁיהָ, וְלֹא את הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ.
באופן שלא פטרה הבעל משבועה כלל, אבל לא השביעה בעצמו, והָלְכָה האשה מִקֶּבֶר בַּעֲלָהּ לְבֵית אָבִיהָ, ונמצא שלא שהתה כלל בבית היתומים לאחר מיתת האב, ואין להם על מה להשביעה, אוֹ אפילו שֶׁחָזְרָה לְבֵית חָמִיהָ, וְלֹא נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפְּיָא [-אפוטרופסית], ונמצא שלא היה ממון היורשים ברשותה כלל, אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, שהרי אין להם שום תביעה עליה, ואפילו לא תביעת ספק. וְאִם נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפְּיָא על נכסי המת, יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל הֶעָתִיד לָבֹא – על מה שעסקה בממון הירושה לאחר מיתת בעלה והלאה, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְשֶׁעָבַר – אינם יכולים להשביע אותה על מה שעסקה בממון הבעל בחייו, כיון שהוא עצמו לא השביעה, ולא ציוה להשביעה לאחר מותו, ואין ליורשים מצד עצמם זכות להשביעה שבועת ספק.
שנינו בתּוֹסֶפְתָּא בביאור משנתנו, אֵלּוּ הֵן 'הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ' שהוזכרו במשנה, כָּל שֶׁמָּכְרָה להם את כתובתה, אוֹ נָתְנָה לָהֶם בְּמַתָּנָה.

גמרא
שנינו במשנה, 'כָּתַב לָהּ נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ' וכו'. תמהה הגמרא, שְׁבוּעָה מַאי עֲבִידְתָּהּ – מה עניינה של שבועה לכאן, ומדוע יכול הבעל להשביע את אשתו, אם לא שכתב לה שאין לו עליה נדר ושבועה. ומבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, דין זה שבמשנה נאמר עַל אַפּוֹטְרוֹפְּיָא שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, ולהלן יבואר לגבי איזה אופן נאמר דין זה. וְרַב נַחְמָן אָמַר בשם רַבָּה בַּר אַבוּהָ, אַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – דין זה נאמר על אשה המודה שגבתה מקצת כתובתה, ותובעת את השאר, והבעל טוען שפרע את כל הכתובה, שמעיקר הדין צריכה היא להשבע שלא נטלה כולה, אלא אם כן כתב לה הבעל שלא יוכל להשביעה.
ומבארת הגמרא, הָא – דין זה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, שהאמור במשנתנו הוא עַל אַפּוֹטְרוֹפְּיָא שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, אַסֵּיפָא מַתְנִּינָן לָהּ – היינו לגבי הדין האמור בסיפא, דִּתְנַן, הָלְכָה האשה מִקֶּבֶר בַּעֲלָהּ לְבֵית אָבִיהָ וכו', יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל הֶעָתִיד לָבֹא וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל שֶׁעָבַר, ועל זה הוקשה, (שבועה) [שֶׁעָבַר] מַאי עֲבִידְתָּא – עד מתי נחשב הדבר כ'לשעבר', שאין היתומים יכולים להשביעה עליו, וממתי יכולים היתומים להשביעה, ועל זה אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מה שאמרה המשנה שאי אפשר להשביעה על העבר, היינו עַל אַפּוֹטְרוֹפְּיָא שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, אבל על האפוטרופסות שעשתה לאחר מיתת בעלה, ואפילו בין מיתתו לקבורתו, יכולים הם להשביעה, כיון שהבעל פטרה רק משבועה ביחס לממונו, ולא לגבי ממון היתומים.
הגמרא דנה עתה בלשונות שונים שאמר הבעל לאשתו לפוטרה משבועה, ומבררת את משמעותם לענין הדין: אָמַר רַב, אָמַר רַבִּי חִיָּיא, אם אמר הבעל לאשתו 'דְּלֹא נֶדֶר, וּדְלֹא שְׁבוּעָה', הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, אֲבָל יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אך אם אמר לה לשון 'נַקִי נֶדֶר וְנַקִי שְׁבוּעָה', בֵּין הוּא בֵּין יוֹרְשָׁיו אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, והטעם לכך, כיון דהָכִי קָאָמַר לָהּ – כך מתפרשת כוונתו של הבעל בלשון זו, מְנַקֵּית מִנֶּדֶר מְנַקֵּית מִשְּׁבוּעָה – תהיי נקיה לגמרי ולעולם מדין נדר ושבועה, והיינו אפילו מהיורשים.
מביאה הגמרא את דעת החולק על דין זה, שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי זַכַּאי לְמַר עוּקְבָא, בֵּין שאמר לה דְּלֹא נֶדֶר, ובֵין שאמר לה נַקִי נֶדֶר, אם אמר על כך לשון 'בִּנְכָסַי', רק הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, אֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, כיון שבשעה שהם משביעים אותה אין אלו נכסיו של הבעל אלא של יורשיו. אבל אם אמר לה דלא נדר או נקי נדר 'מִנִּכְסַיָּא אִלֵּין' – מנכסים אלו, הרי שפטרה מכל שבועה או נדר בנכסים אלו, גם כשלא יהיו ברשותו, ולכן בֵּין הוּא ובֵין יוֹרְשָׁיו אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ.
מביאה הגמרא דעה נוספת בנידון זה: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם אַבָּא שָׁאוּל בֶּן אִימָּא מִרְיָם, בֵּין שאמר לשון 'דְּלָא נֶדֶר' ובֵין שאמר לשון 'נַקִי נֶדֶר', בֵּין 'דְּלֹא שְׁבוּעָה' ובֵין 'נַקִי שְׁבוּעָה', בֵּין 'מִנְּכָסַי' ובֵּין שאמר 'מִנִּכְסַיָּא אִלֵּין', בכל האופנים הללו הדין שוה, ומעיקר הדין בֵין הוּא ובֵין יוֹרְשָׁיו אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים, הַבָּא לִיפָּרַע [-לגבות חוב] מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לָא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, וכיון שלא אמר בפירוש שיהיה הפטור גם לגבי יורשיו, אין עוקרים את תקנת חכמים המחייבתה שבועה מפני לשון שאינה מפורשת.
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה במחלוקת זו כְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן אִימָּא מִרְיָם, שאם באה לגבות מהיורשים, צריכה היא להשבע. אמנם מוסיף הרי"ף, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שמחמת תקנת חכמים מחייבים אותה להשבע אף שמשמעות לשונו לפוטרה, היינו באופן דְכָתַב לָהּ 'דְּלֹא נֶדֶר וּדְלֹא שְׁבוּעָה', אִי נַמִּי – וכן באופן שכתב לה 'נַקִי נֶדֶר נַקִי שְׁבוּעָה' בִּלְחוֹד, וְלֹא כָּתַב לָהּ בפירוש שהפטור משבועה יהיה 'בֵּין מִמֶּנִּי בֵּין מִיּוֹרְשַׁי אַחֲרַי', דכיון שלא אמר כן בפירוש, אף שמשמעות לשונו היא שגם כלפי יורשיו תיפטר משבועה, אין סתימת לשונו מועילה לעקור תקנת חכמים, אֲבָל אִי כָּתַב לָהּ בפירוש שתהיה פטורה מנדר ומשבועה 'בֵּין מִמֶּנִּי בֵּין מִיּוֹרְשַׁי אַחֲרַי', הרי זה ככל תנאי שבממון, וגּוֹבָה בְּלֹא שְׁבוּעָה, וַאֲפִילּוּ הִיא פּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ [והיינו שמודה שגבתה חלק מהכתובה, שהפגימה לבדה מחייבת אותה שבועה, ואפילו ממנו עצמו], בֵּין אם באה לגבות מִמֶּנּוּ ובֵּין אם באה לגבות מִיּוֹרְשָׁיו אַחֲרָיו, והיינו כִּסְתָם מַתְנִיתִין, דְּקָתָּנֵי – שכך שנינו במשנתנו, 'נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וְלֹא לְיוֹרְשַׁי וְלֹא לַבָּאִים בִּרְשׁוּתִי, עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתֵיךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, לֹא הוּא וְלֹא יוֹרְשָׁיו' וכו'. ומוסיף הרי"ף להוכיח שמשנתנו עוסקת גם בפוגמת כתובתה, וְאַמְרִינָן – ושאלו בגמרא, שְׁבוּעָה מַאי עֲבִידְתֵּהּ – מאיזו שבועה בא הבעל לפוטרה, וְאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבוּהָ, אַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ, הרי שאף בזה סוברת משנתנו שהועיל תנאו לפוטרה משבועה, וכך היא ההלכה.
