אחרי שהתבאר דין אשה הגובה כתובתה מהיתומים, מברר הרי"ף את דין היתומים שבאו לגבות את חוב אביהם מאדם אחר: וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שכאשר פוטר אדם את חבירו משבועה אין יורשיו בכלל, ויכולים הם להשביעו, היינו בְּאופן שאותו אדם שנפטר מהשבועה בָא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, וכגון באשה הבאה לגבות כתובתה, או במלוה הבא לגבות את חובו מיתומיו של הלוה, אֲבָל יְתוֹמִים של המלוה, שֶׁבָּאוּ לִיפָּרַע – לגבות את החוב מִן הַלֹּוֶה, והיתה ההלואה בִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת לַלֹּוֶה, כְּגוֹן מַלְוֶה דְכָתַב לַלֹּוֶה בתוך שטר החוב כָּל אֵימַת דַּאֲמַרְתְּ פָּרַעְנָא לְהַאי שְׁטָרָא מְהֵימְנָת עִלָּאֵי – בכל זמן שתאמר שפרעת שטר זה, הרי אתה נאמן עלי, שהדין באופן זה הוא כִּדְאָמַר לֵיהּ פָּרַעְנָא – כאשר אומר הלוה שפרע, מְהֵימָן – הרי הוא נאמן [אף שבדרך כלל אין לוה נאמן לטעון טענת פרוע נגד שטר חוב החתום בעדים שנמצא ביד המלוה], דְּקַיְימָא לָן שכל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן, קַיָּים, לגבי דין זה אין חילוק בין האדם עצמו לבין יורשיו, וְלכן אֲפִילּוּ אם מֵת המַלְוֶה, וְנָפַל לֵיהּ שְׁטָרָא קָמֵי יַתְמֵי – וירשו היתומים את שטר החוב של אביהם, ובאים לגבות את החוב מהלוה, וְאָמַר לְהוּ כְּבָר פָּרַעְנָא לַאֲבוּכוֹן – וטען הלוה שכבר פרע לאביהם את חובו, מְהֵימָן – הרי הוא נאמן, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא כָּתַב לֵיהּ מְהֵימַנְתְּ עֲלַאי וְעַל יָרְתָאי – ואף על פי שלא כתב המלוה בפירוש שנאמנותו של הלוה תהיה גם נגד יורשיו, וממילא היה מקום לומר שרק ביחס למלוה עצמו הוא נאמן לומר פרעתי, ואילו עתה כשיורשי המלוה הם התובעים אותו לא יהיה נאמן, אין הדבר כן, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם שבאמת נאמן הוא גם נגד היורשים, דִּשְׁטָר מִעְקַר עֲקִיר – כיון שהשטר חוב עצמו כמי שנעקר הוא, ואין בו ממש, שהרי כל הראיה של המלוה שהחוב אינו פרוע הוא מכך שהשטר בידו, שאילו היה החוב פרוע ודאי לא היה הלוה משאירו בידו, ואילו באופן זה לא שייך טעם זה, דְּלָא מָצֵי לְמֵימַר לֵיהּ – לפי שאין המלוה יכול לטעון ללוה, אִי פְּרַעְתָּן הֲוָה לֵָךְ לְמִיקְּרַע שְׁטָרָא – אם אכן פרעתיך היה לך לקרוע את שטר החוב, אִי נַמִּי מִיכְתַּב תָּבְרָא עִילָּוֵיהּ – או שהיה לך לכתוב שובר על החוב, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול הלוה לטעון כלפי המלוה שבאמת פרע את השטר, אך לא חשש לכך שהשטר עצמו נשאר ביד המלוה, כיון דאֲנָא אַהֵימָנוּתָא דִּכְתַבְתְּ לִי סַמְכֵי – סמכתי על הנאמנות שכתבת לי בשטר, שכיון שיודע הלוה שיוכל תמיד לטעון שהחוב פרוע, אינו חושש משר חוב שנמצא ביד המלוה, הִלְכָּךְ – ולכן, לֹא שְׁנָא גַּבֵּי דִּידֵיהּ וְלֹא שְׁנָא גַּבֵּי יָרְתֵיהּ – אין חילוק אם המלוה עצמו הוא התובעו, או שיורשיו הם התובעים אותו, כִּי אָמַר פְּרַעְתֵּיהּ – כשטוען הלוה שפרע למלוה, הרי הוא נֶאֱמָן.
מוסיף הרי"ף, אֶלָּא מִיהוּ נֶאֱמָן וּבִשְׁבוּעָה – אמנם נאמנותו היא רק על ידי שישבע על כך שאין החוב פרוע, והטעם לכך, דְּכֵיוָן דְּלָא כָּתַב לֵיהּ מְהֵימַנְתְּ – כיון שכל זמן שלא כתב המלוה ללוה בפירוש שנאמנותו תהיה אֲפִילּוּ להפטר מִשְּׁבוּעָה, לֹא פַּטְרִינָן לֵיהּ – אין פוטרים אותו מִשְּׁבוּעָה, ומועילה הנאמנות רק לענין זה שאם ישבע שהשטר פרוע, יהא נאמן. והטעם לכך, דְּחַיְישִׁינָן דִּילְמָא הָכֵי אָמַר לֵיהּ – כיון שאנו חוששים שמא כך היתה כוונת המלוה בנאמנותו, מְהֵימַנְתְּ עֲלַאי לְבַטּוֹלֵי לִשְׁטָרָא דִילִי – תהא נאמן בטענתך שפרעת את החוב לבטל את כח השטר, וְלֶהֱוֵי – ולעשות את החוב כְּמִלְוֶה עַל פֶּה, דְּאִילּוּ מֵעִיקָּרָא כִּי אָמַר שְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא – כי לולא הנאמנות אם היה טוען שהשטר פרוע, לֹא כָּל כְּמִינֵּיהּ – אינו נאמן כלל, וְאִי אָמַר לֵיהּ אִשְׁתְּבַע לִי – ואם יאמר הלוה למלוה שישבע על טענתו שאין השטר פרוע, דִּינָא הוּא דְּמִשְׁתַּבַע לֵיהּ וְשָׁקִיל – הדין הוא שנשבע המלוה על טענתו, שאין החוב פרוע, וגובה את החוב, וְלֹא מָצֵי אִיהוּ לְאִשְׁתַּבּוּעֵי וְאִפְּטוּרֵי – ואין הלוה יכול להשבע ולהפטר, אֲבָל הַשְׁתָּא דְכָתַב לֵיהּ – אבל עתה שכתב לו המלוה נוסח זה, דכָּל אֵימַת דַּאֲמַרְתְּ שְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא מְהֵימַנְתְּ עֲלַאי – תהא נאמן לטעון שהשטר פרוע, וְלֹא פַּטְּרֵיהּ מִשְּׁבוּעָה – ולא פטרו בפירוש משבועה, אִיכָּא לְמֵימַר – ניתן לפרש דמַאי לשון 'נֶאֱמָן' דְּקָאָמַר לֵיהּ המלוה, היינו רק שיהא נֶאֱמָן לְבַטּוֹלֵי שְׁטָרָא – לבטל את כח השטר, המוכיח שלא פרע, וְלֹא אַמְרִינָן לֵיהּ לָאו כָּל כְּמִינָּךְ דִּמְבַטְּלַת לֵיהּ לִשְׁטָרָא – והועיל התנאי לענין שאין אנו אומרים לו שאינו נאמן לבטל את השטר, בטענה דְּאִי שְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא אִיבָּעֵי לָךְ לְמִקְרְעֵיהּ אוֹ לְמִכְתַּב עֲלֵיהּ תָּבְרָא – שאילו היה השטר פרוע היה לך לקרוע אותו, או לדרוש מהמלוה שיתן לו שובר, אין טוענים כן, אֶלָּא כִּדְאָמַר פְּרִיעָא הוּא – כשאומר הלוה שהשטר פרוע, בַּטִּיל לֵיהּ לִשְׁטָרָא – הרי ביטל בדבריו את כח השטר, וַהֲוָה לֵיהּ כְּמַאן דְּטָעֵין לֵיהּ – והרי זה כמי שתובע את חבירו מִלְוֶה עַל פֶּה, ואומר המלוה ללוה, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְאָמַר לוֹ אִידָךְ – ומשיב לו הלוה נְתַתִּיו לָךְ – פרעתי לך, דְּמִשְׁתְּבַע שְׁבוּעַת הֶיסֵּת – שחייב הלוה להשבע שבועה שתקנו חכמים בזמן הגמרא, וּמִיפְּטַר.
ומוסיף הרי"ף שלכאורה היה ניתן להקשות על כך, שהרי לשון המלוה היא שיהיה הלוה 'נאמן' כשיטען פרוע, ואם צריך הוא שבועה אין זה נחשב שהוא נאמן, דוחה זאת הרי"ף ואומר, וְאַשְׁכְּחָן נַמִּי לְשׁוֹן נֶאֱמָנוּת כְּהַאי גַּוְונָא – ומצאנו במקום אחר שלשון 'נאמנות' שייכת גם במקום שצריך הוא שבועה כדי שנאמינו לגמרי, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו במסכת בבא בתרא (ע.) בְּעָא מִינֵּיהּ [-שאל] רַב עַמְרָם מֵרַב חִסְדָּא, הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ פקדון בִּשְׁטָר, וְכשבא לאחר זמן לתבוע את הפקדון, אָמַר לוֹ השומר הֶחְזַרְתִּיו לְךָ, מַהוּ – מה דינו, האם מִגּוֹ דְּאִי אָמַר נֶאֶנְסוּ – מתוך שאם היה רוצה לשקר היה יכול לטעון שהפקדון נאנס, ומְהֵימָן – והיה נאמן בכך, ומתוך שאינו אומר כן זו ראיה שהוא אומר אמת, ולכן כִּי אָמַר לוֹ הֶחְזַרְתִּיו לָךְ, הגם שזו טענה פחות טובה, כיון שיש כנגדו שטר, גם כן מְהֵימָן, שהרי יש לו ראיה שטענתו אמיתית, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, אָמַר לֵיהּ – יכול המפקיד לטעון כנגדו, אם אכן החזרת לי את הפקדון, שְׁטָרְךָ בְּיָדִי מַאי בָּעֵי – מדוע שטר הפקדון נמצא בידי, והרי הימצאותו בידי מוכיחה שעדיין לא החזרת לי את הפקדון. אָמַר לֵיהּ – השיב רב חסדא לרב עמרם, נֶאֱמָן הוא השומר בטענתו שהחזיר את הפקדון, במגו שהיה טוען שנאנס הפקדון. והקשתה על כך הגמרא, וְלֵימָא לֵיהּ – ומדוע אין הבעלים יכול לטעון כנגדו, שְׁטָרְךָ בְּיָדִי מַאי בָּעֵי, ומכך שהשטר בידי זו ראיה שלא החזרת את הפקדון. ותירצה, הרי אִילּוּ אָמַר לוֹ טענת נֶאֶנְסוּ, מִי מָצֵי אָמַר לוֹ – וכי היה הבעלים יכול לטעון טענה זו של שְׁטָרְךָ בְּיָדִי מַאי בָּעֵי, והרי ודאי שאין זו טענה כלל נגד מה שאומר השומר שנאנס הפקדון, וכיון שהיה יכול לטעון טענת נאנסו, נאמן הוא גם לטעון שהחזיר את הפקדון. תמהה על כך הגמרא, וְלָאו שְׁבוּעָה בָּעֵי – וכי לא היה צריך להשבע, אילו היה טוען שנאנס הפקדון, ומדוע כעת, שהוא טוען החזרתי, אתה מאמינו ללא שבועה. ותירצה, הָכִי נַמִּי – אכן, גם עתה בטוענו החזרתי צריך הוא להשבע על דבריו, ומַאי – ומה ביאור לשון 'נֶאֱמָן' שאמר רב חסדא, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה, ועל כל פנים מוכח שלשון 'נאמן' אינה מחייבת שיהא נאמן ללא שבועה, הִלְכָּךְ – ולכן גם בנידוננו, הַאי מַלְוֶה – אותו מלוה שנתן נאמנות ללוה לטעון פרעתי, כֵּיוָן דְכָתַב לֵיהּ לַלּוֹוֶה רק מְהֵימַנְתְּ עֲלַאי – נאמן אתה עלי סְתָם, וְלֹא פַּטְּרֵיהּ מִשְּׁבוּעָה בְּהֶדְיָא – ולא כתב בפירוש שיהא הלוה פטור משבועה, אַמְרִינָן – אנו אומרים בזה שיָד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, כלומר, כאשר כתוב נוסח מסוים בשטר לטובת אחד מבעלי הדין, אותו בעל דין הרוצה להרויח מנוסח זה ידו על התחתונה, ואינו מרויח אלא את המשמעות הברורה שבנוסח השטר, ולא את המשמעות שניתן להסתפק בה, ולכן מספק ידו של הלוה על התחתונה, ועל אף שכתובה לטובתו נאמנות בשטר, צריך הוא להשבע, וְהַאי נֶאֱמָן דְכָתַב לֵיהּ – ואותה לשון נאמנות שכתב לו המלוה, לְבַטּוֹלֵי לִשְׁטָרָא הוּא דְכָתַב לֵיהּ הֲכִי – כתב לו כן רק כדי לבטל את כח השטר, שיהא זה כתביעת חוב בעל פה, אֲבָל מִידֵי שְׁבוּעָה לָא מִיפְטַר – אך אינו נפטר משבועה, וככל הטוען פרעתי על הלואה בעל פה, שצריך הוא להשבע. וְהָכֵי שָׁדַר – וכך שלח להלכה רַב הַאי גָּאוֹן ז"ל.
