שנינו במשנה, 'הָלְכָה מִקֶּבֶר בַּעֲלָהּ לְבֵית אָבִיהָ וכו', יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל הֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְשֶׁעָבַר'. מדייקת הגמרא, רק על 'לשעבר' אין משביעים אותה, והיינו על הזמן שהיתה אפוטרופסית בחיי בעלה, אֲבָל על הזמן שבֵּין מִיתָה של בעלה לַקְּבוּרָה, מַשְׁבִּיעִינַן לָהּ – יכולים היורשים להשביעה. וְרַב מַתָּנָא אָמַר, אֲפִילּוּ על הזמן שבֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה לֹא מַשְׁבִּיעִינַן לָהּ – אין משביעים אותה, והטעם לכך, דְּאָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – כיון שאמרו בני ישיבת נהרדעא דין זה, לִכְרָגָא – לתשלום מס המלך, וְלִמְזוֹנֵי – למזונות האשה והבנות, וְלִקְבוּרָה של המת, אם יש צורך במעות עבור אחד משלשה דברים אלו, והוריש המת רק נכסים ולא מעות מזומנים, מְזַבְּנִינַן בְּלֹא אַכְרַזְתָּא – מוכרים מנכסיו ללא הכרזה, פֵּירוּשׁ, דְּאִי מַכְרְזֵי – שאם יעשו הכרזה על מכירת הקרקע, ויתמהמהו עד שישומו היטב את שווי הקרקע ויכריזו על כך [כדרך שעושים כשבאים למכור מנכסי הלוה לצרך פרעון חובו של המלוה], אָתֵי מִיתָא לְאִינְווֹלֵי – יבא המת לידי ניוול, ולכן אין עושים הכרזה, אלא מוכרים מנכסיו מיד וקוברים אותו, הָכָא נַמִּי – ואף כאן, לגבי השבעת האשה, אִי אֲמַרְתְּ מַשְׁבְּעִינַן לַהּ עַל מַה דְּזַבֵּינָא לִקְבוּרָה – אם נאמר שמשביעים אותה על מה שמכרה לצורך קבורת בעלה, לֹא מְזַבְּנָא – תימנע האשה מלמכור, מחשש שתצטרך אחר כך להשבע, וְאָתֵי מִיתָא לְאִינְווֹלֵי – ויבא המת לידי בזיון וניוול, הִילְכָּךְ – ולכן לֹא מַשְׁבְּעִינַן לַהּ – אין משביעים אותה על מה שמכרה בין המיתה לקבורה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
משנה
משנתנו מביאה אופנים שונים שבהם הבא לגבות ממון מחבירו צריך שבועה [ונקטה המשנה דוגמאות אלו באשה הבאה לגבות כתובתה, אך הוא הדין בכל מלוה הבא לגבות את חובו מהלוה]: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – אשה הבאה לגבות כתובתה, אך מודה היא שחלק מהכתובה כבר נפרע, וממילא אף לדבריה שטר הכתובה שבידה 'פגום' הוא, אלא שהיא טוענת שהשאר לא נפרע, ואילו הבעל טוען שכל השטר נפרע, לֹא תִּפָרַע – לא תגבה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, והיא מכחישתו וטוענת שלא נפרעה, אף שמן התורה אין עד אחד מחייב שבועה אלא את הנתבע, ולא את התובע, מכל מקום תקנו חכמים שגם היא לֹא תִּפָרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. באה האשה לגבות כתובתה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, הנמצאים ביד הלקוחות שקנאום מהבעל, ונכסים אלו משועבדים לכתובתה, וְכן אם באה לגבות מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, וְהַנִּפְרַעַת – הבאה לגבות כתובתה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לָא תִּפָרַע אֶלָּא בַּשְּׁבוּעָה.
מבארת המשנה את הדינים האמורים לעיל, 'הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ' כֵּיצַד, הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אֶלֶף זוּז, וְאָמַר לָהּ בעלה הִתְקַבַּלְתְּ את כל דמי כְּתוּבָּתִיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא מָנֶה – מאה זוז, לֹא תִּפָרַע – לא תגבה את אותם תשע מאות זוז שהיא תובעת, אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
'עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה' כֵּיצַד, הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אֶלֶף זוּז, וְאָמַר לָהּ בעלה הִתְקַבַּלְתְּ כל דמי כְּתוּבָּתִיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִתְקַבַּלְתִּי כלום, וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, לָא תִּפָרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. 'מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים', כֵּיצַד, מָכַר בעלה את כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, וְהִיא נִפְרַעַת – גובה כתובתה מִן הַלָּקוֹחוֹת, לֹא תִּפָרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
גמרא
שנינו במשנה, 'מנכסים משועבדים כו' לא תפרע אלא בשבועה'. מוסיף הרי"ף, וְאַף עַל גַּב דְכָתַב לָהּ בַּעֲלָהּ נֶאֱמָנוּת, שתהיה נאמנת לומר שלא גבתה עדיין את כתובתה, מכל מקום כשבאה לגבות את כתובתה מלקוחות או מיתומים, לֹא תִּפָרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה שלא גבתה עדיין. והטעם לכך, כיון דְּלֹא מְהַנְיָא נֶאֱמָנוּת – אין כתיבת ה'נאמנות' מועילה לפטור משבועה אֶלָּא הֵיכָא דְּהֵמְנֵיהּ לוֹוֶה לְמַלְוֶה עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ – רק במקום שהאמין הלוה למלוה על עצמו, וְעַל יָרְתֵיהּ בַּתְרֵיהּ – ועל יורשיו אחריו, שיוכל לגבות מהם ללא שבועה, בטענה שעדיין לא נפרע החוב, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ חוֹב לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא – אבל באופן שיש לאותו לוה חוב גם לאדם אחר, אוֹ שמוטל עליו לפרוע כְּתוּבַת אִשָּׁה, אוֹ שנכסיו נמצאים ביד לוֹקֵחַ דִּזְבַן מִינֵּיהּ – שקנה ממנו את נכסיו, שבשלשת האופנים הללו הנאמנות אינה מזיקה רק ללוה עצמו, אלא גם לנושה הנוסף [מלוה או כתובה] שלא יהיה להם מהיכן לגבות את חובם, או ללוקח שיגבו ממנו את נכסיו, באופנים אלו לֹא מְהַנְיָא – אין הנאמנות שכתב הלוה למלוה מועילה לו, כיון שהיא גורמת הפסד לאחרים.
וּמִסְתַּיֵּיעַ הָדֵין סְבָרָא – ויש סיוע לסברא זו מֵהָא דְּגַרְסִינָן – ממה שלמדנו לעיל בפֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַלְמְנָה (יט.), אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הָאוֹמֵר על שטר חוב שביד המלוה, שְׁטָר אֲמָנָה הוּא זֶה – זהו שטר שנכתב אף על פי שבאמת לא היתה הלואה כלל, מתוך שהאמין הלוה למלוה שלא יגבה ממנו בשטר זה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאַמְרִינָן – וביררה שם הגמרא, דְּקָאָמַר מַאן – מי הוא האומר שזהו שטר אמנה, אִילֵימָא דְּקָאָמַר לוֹוֶה – אם הלוה הוא הטוען כן, פְּשִׁיטָא – פשוט הדבר שאינו נאמן, לָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ – שהרי אין לו כל נאמנות לטעון ששטר חוב שביד המלוה אינו אמיתי. אֶלָּא דְּקָאָמַר מַלְוֶה – ואם המלוה הוא הטוען כן, מדוע אמר רב שאינו נאמן, אדרבה, תָבֹא עָלָיו בְּרָכָה שהוא מוכן להפסיד את חובו וכו', והביאה שם הגמרא כמה תירוצים, ואַבַּיֵּי אָמַר שם, לְעוֹלָם דְּקָאָמַר מַלְוֶה, וּכְגוֹן שֶׁחָב לַאֲחֵרִים – יש לו חובות לבני אדם אחרים, וְכִדְרַבִּי נָתָן, (דאמר) [דְּתַנְיָא] בברייתא, רַבִּי נָתָן [אוֹמֵר], מִנַיִן יש ללמוד, לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וַחֲבֵירוֹ, הלוה, נושה גם הוא מנה בַּחֲבֵירוֹ – באדם שלישי, מִנַּיִין שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה האחרון, וְנוֹתְנִין לְזֶה, הראשון, ואין אומרים שיגבה תחילה האמצעי מהאחרון, ואחר כך יפרע האמצעי לראשון, אלא מחשיבים זאת כאילו הלוה האחרון חייב למלוה הראשון, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ה ז) לגבי החייב ממון לחבירו ונשבע לשקר שאינו חייב לו, שמשלם קרן וחומש, 'וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ', ולשון 'אשם' האמורה כאן זהו הקרן, ומכך שלא נאמר 'ונתן לאשר הלוהו' אלא 'לאשר אשם לו', יש ללמוד שעליו לשלם למי שהקרן שלו, וזהו המלוה הראשון, שהרי לאחר שישלם הלוה האחרון למלוה שלו, יצטרך המלוה לשלם זאת למלוה שלו, ונמצא כאילו מתחילה הקרן שייכת לראשון, ולכן מוציאים מהאחרון ונותנים לראשון. אַלְמָא – ועל כל פנים מוכח מדברי אביי הללו, דכָּל הֵיכָא דְחָב לַאֲחֵרִים – בכל מקום שאותו מלוה חייב ממון לבני אדם אחרים, וְלֵיכָּא גַּבֵּיהּ מֵהֵיכָא דְּפָרַע – ואין לו מהיכן לפרוע את החובות הללו, מלבד אותה הלואה שיש לו ביד אחרים, אֵין הוֹדָאָתוֹ הוֹדָאָה, ואינו נאמן לומר שאין חוב זה קיים, כיון שבכך הוא מפסיד להם, שלא יוכלו לגבות את חובם, וְהָא נָמֵי דִּכְוָתֵהּ – ואף כאן הדין כן, שכיון שה'נאמנות' שנתן ללוה גורמת הפסד לבעלי חובות אחרים או ללקוחות, אין נאמנות זו מועילה לפטור את המלוה משבועה שעדיין לא גבה את חובו.
