משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את האופנים שבהם יש חיוב שבועה: 'מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים' כֵּיצַד, מֵת האדם, וְהִנִּיחַ נְכָסָיו לַיְּתוֹמִים, וְהִיא – האשה, הבאה לגבות כתובתה, נִפְרַעַת מִן הַיְּתוֹמִים, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְ'שֶׁלֹּא בְּפָנָיו', כֵּיצַד, אם לאחר שגירשה הָלַךְ לוֹ הבעל לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִיא נִפְרַעַת כתובתה מנכסיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
במשניות הקודמות התבאר שאם הושיב הבעל את אשתו כחנוונית, או שמינה אותה אפוטרופסית, יכול הוא להשביעה בכל זמן שירצה, אמנם אם כתב לה 'נדר או שבועה אין לי ולא ליורשי עלייך', אין הוא או יורשיו יכולים להשביעה. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק על שני הדינים הללו ואוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁתּוֹבַעַת האשה את דמי כְּתוּבָּתָהּ, יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, ואפילו אם כתב לה שלא יוכלו היורשים להשביעה. אבל אם אֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ, אפילו אם לא פטרה כלל משבועה, מכל מקום אֵין היוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ.
גמרא
כפי ששנינו במשנה לעיל, 'הפוגמת כתובתה', והיינו המודה שחלק מכתובתה נפרע, והבעל טוען שפרע את כולה, אינה גובה את שאר דמי הכתובה אלא בשבועה. הגמרא מביאה כמה ספיקות בדין זה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, פּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ בְּעֵדִים – באופן שיש עדים על כך שחלק מהכתובה נפרעה, מַהוּ – מה דינה כשבאה היא לגבות את השאר, האם אנו אומרים שנאמנת היא ללא שבועה לגבות את השאר, כיון שיכולה היא לטעון, אִי אִיתָא דִּפְרָעָהּ – אם אכן פרע לה גם את השאר, בְּעֵדִים הֲוָה פָּרַע לָהּ – היה פורע בעדים, וכפי שאת החלק הראשון של הכתובה פרע בעדים. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שאין זו טענה, כיון שיתכן שאינו מקפיד בדוקא לפרוע בפני עדים, אלא אִתְרְמוֹיֵי אִתְרְמֵי לֵיהּ – הזדמן הדבר שפרע חלק מהכתובה בפני עדים, ויתכן שאת החלק השני של הכתובה פרע שלא בעדים, ודינה ככל פוגמת כתובתה, שצריכה להשבע לפני שתגבה את שאר הכתובה. וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא, שבֵּין אם פגמה כתובתה בְּעֵדִים, בֵּין אם פגמה שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – עוד הסתפקו בני הישיבה, פּוֹחֶתֶת כְּתוּבָּתָהּ – אשה המודה שהסכום הכתוב בשטר כתובתה אינו אמיתי, וכגון שכתוב בשטר אלף זוז, ובעלה טוען שפרע לה הכל, והיא אומרת שלא פרע כלום, אך מודה היא שסכום הכתובה האמיתי שלה הוא רק מאה זוז, ורק נכתב בשטר סכום גדול יותר, שלא על מנת לגבות את כולו, מַהוּ – מה דינה, האם צריכה היא שבועה כדי לגבות את אותם מאה זוז, וצדדי הספק, מִי אַמְרִינָן הַיְינוּ פּוֹגֶמֶת – האם אנו אומרים שדינה שוה לדין הפוגמת כתובתה, כיון שאף היא מודה שאין בעלה חייב לה את כל הסכום הכתוב בשטר, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שיש חילוק ביניהם, כיון שפּוֹגֶמֶת כתובתה, הרי היא מוֹדָה בְּמִקְצָת, שהבעל טוען שפרע הכל והיא מודה שפרע מקצת, וכיון שיש הוכחה קצת לטענת הבעל, צריכה היא להשבע, וְהָא – ואילו אשה זאת לֹא מוֹדָה בְּמִקְצָת, אלא טוענת שלא שילם לה בעלה כלום, ומודה רק בכך שעיקר הכתובה הוא בסכום הפחות ממה שכתוב בשטר.
מביאה הגמרא ראיה לפשיטת ספק זה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשיטת הספק ממה ששנינו בברייתא, פּוֹחֶתֶת בִּכְתוּבָּתָהּ, נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, ומבארת הברייתא, פּוֹחֶתֶת כֵּיצַד, הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אֶלֶף זוּז, וְאָמַר לָהּ הִתְקַבַּלְתְּ כל סכום כְּתוּבָּתִיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִתְקַבַּלְתִּי כלום, וּמוסיפה ואומרת שהכתובה עצמה אֵינָה אֶלָּא מָנֶה, הרי זו נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.
תמהה הגמרא על דין זה, בְּמַאי גָּבְיָא – וכי באיזו ראיה גובה האשה את אותם מאה זוז שהיא תובעת, בְּהַאי שְׁטָרָא – בשטר כתובה זה שבידה, שכתוב בו אלף זוז, והרי הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא – שטר זה אינו אלא כחרס, כיון שהיא מודה שהוא מזויף וכתוב בו סכום גבוה יותר מהאמת. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה, ברייתא זו עוסקת בְּאופן שהאשה אוֹמֶרֶת, אין זה שטר מזויף, אלא אֲמָנָה – נאמנות הָיְתָה בֵּינִי לְבֵינוֹ, שכתב בעצמו סכום של אלף זוז, והאמין לי שלא אתבע ממנו אלא מאה זוז, כפי שהסכמנו בעל פה. מסיק הרי"ף: וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מדין זה, דְּאִי לֹא אָמְרָה הָכֵין – שאם אינה טוענת כן, אלא אומרת שהשטר מזויף הֲוָה לֵיהּ הַהוּא שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעַלְמָא – הרי שטר זה אינו נחשב אלא כחתיכת חרס, וְלֹא גָּבְיָא בֵּיהּ [וְלֹא] מִידִי – ואינה גובה על ידו כלום.
שנינו במשנה, 'וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה'. הגמרא מבררת מה טיבה של שבועה זו. סָבַר רָמִי בַּר חָמָא לְמֵימַר – היה רמי בר חמא סבור לומר, שזו שְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בפסוק (דברים יט טו) 'לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת', וְאַמְרִינָן – ודרשו חכמים מפסוק זה, שרק לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת [הוּא] דְּאֵינוֹ קָם – אין עד אחד נאמן לגמרי, להעניש אדם אחר בעונש גוף, כמו מלקות ומיתה, או בעונש ממון, אֲבָל קָם [-נאמן] הוּא לִשְׁבוּעָה, וְאָמַר מַר, כָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, עד אֶחָד מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, וממילא גם כאן, כיון שאם היו שני עדים מעידים שהכתובה פרועה היתה מפסידה הכל, עתה שיש עד אחד על כך, הרי הוא מחייבה שבועה.
דוחה הגמרא את דברי רמי בר חמא, אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא – תשובה אחת, דְּכָל הַנִּשְׁבָּעִים שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִים וְלֹא מְשַׁלְּמִין, ולא מצאנו בתורה שום שבועה המוטלת על התובע, שעל ידה יטול ממון מהנתבע, וְהָא – ואילו אשה זו הפוגמת כתובתה, נִשְׁבַּעַת וְנוֹטֶלֶת הִיא. וְעוֹד תשובה, הרי קרקעות התמעטו משבועה, וכשם שאין נשבעים על קרקעות עצמם, כך אֵין נִשְׁבָּעִים עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וכיון שעיקר השעבוד של הכתובה מוטל על הקרקע, הרי כאשר נשבעת אשה זו על גביית כתובתה, הרי זה כאילו נשבעה על הקרקע עצמה, ואין שבועה דאורייתא על קרקעות. אֶלָּא אָמַר רָבָא, באמת מן התורה לא שייכת כאן שבועה כלל, ושבועה זו האמורה במשנה אינה אלא מִדְרַבָּנָן, ותיקנוה כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל, מאחר והיא מודה שמקצת הכתובה פרועה, יתכן שהבעל טועה בדעתו וסבור שפרע את כל הכתובה, וכדי לפייסו תיקנו שאינה גובה אלא בשבועה.
