יט. השותפין כולן והאריסין והאפוטרופין שמינו אותם בית דין על היתומים והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנוונית ובן הבית כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק שמא גזל חבירו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם, ולמה תקנו חכמים שבועה זו מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחין, לפיכך תקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה. (שלוחין ושותפין, פ"ט ה"א)
כ. אף על פי שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר שותפו או אריסו או בן ביתו אני אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שאין אומרים מיגו לפוטרו שבועה אלא לפוטרו ממון, איזהו בן הבית שיש לו להשביע בטענת ספק זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים ומכניס לו פירות ומוציא לו פירות אבל בן הבית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ברגלו ויוצא בלבד אינו יכול להשביע מספק, וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אין היתומים משביעין אותו בטענת ספק, וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא בחיי בעלה ולא נשאה ולא נתנה לאחר קבורת בעלה אין משביעין אותה מספק, וכן אם נשאה ונתנה בין מיתה וקבורה אין משביעין על זה שנשתמש בין מיתה לקבורה שאם אתה אומר שתשבע על זה לא תמכור לקבורה ונמצא המת מתנוול. (שלוחין ושותפין, פ"ט ה"ד)
כא. אמר הבעל מעצמו תשבע לי על טענתי אומרין לה השבעי וטלי ותשבע בנקיטת חפץ. התנה עמה שתגבה כתובתה בלא שבועה או שתהיה נאמנת בכל מה שתטעון גובה ממנו בלא שבועה כלל, אבל אם באה לגבות מיורשיו תשבע ואחר כך תטול.
התנה עמה שתגבה כתובתה מיורשיו בלא שבועה או שתהיה נאמנת בכל מה שתטעון על יורשיו הרי זו נוטלת מהן בלא שבועה, אבל אם באה לטרוף מנכסים משועבדים לא תטרוף אלא בשבועה ואף על פי שהאמינה הבעל, שאין תנאי הבעל מועיל אלא עליו ועל יורשיו אבל להפסיד ממון אחרים אינו מועיל. (אישות, פט"ז הלכות יט-כ)
כב. התנה המלוה שיהיה גובה בלא שבועה הרי זה גובה ממנו בלא שבועה, אבל אם בא לגבות מיורשיו ישבע ואחר כך יגבה, ואם התנה שיגבה אף מן היורש בלא שבועה גובה בלא שבועה, וכן אם התנה שיגבה מן העידית גובה מן העידית אף מן היורשין שכל תנאי שבממון קיים, בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חבירו. (מלוה ולוה, פט"ו ה"ז)
כג. אף על פי שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר שותפו או אריסו או בן ביתו אני אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שאין אומרים מיגו לפוטרו שבועה אלא לפוטרו ממון, איזהו בן הבית שיש לו להשביע בטענת ספק זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים ומכניס לו פירות ומוציא לו פירות אבל בן הבית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ברגלו ויוצא בלבד אינו יכול להשביע מספק, וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אין היתומים משביעין אותו בטענת ספק, וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא בחיי בעלה ולא נשאה ולא נתנה לאחר קבורת בעלה אין משביעין אותה מספק, וכן אם נשאה ונתנה בין מיתה וקבורה אין משביעין על זה שנשתמש בין מיתה לקבורה שאם אתה אומר שתשבע על זה לא תמכור לקבורה ונמצא המת מתנוול. (שלוחין ושותפין, פ"ט ה"ד)
כד. מי שהלך למדינה אחרת ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה בהן מזונות, חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות, ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה אם מצא שעשת הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה עד שיבוא בעלה ויטעון או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להן. (אישות, פי"ב הט"ז)
כה. הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד, הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז הבעל אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך, ואפילו יש עליה עדים במקצת שנטלה ואפילו דקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי חצי פרוטה, לא תטול השאר אלא בשבועה.
אמר הבעל נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי כלום ועד אחד מעיד עליה שנתקבלה הכל או מקצת לא תפרע כל הכתובה אלא בשבועה.
הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כיצד, הרי שגירש את אשתו והלך לו בית דין יורדין לנכסיו אחר שתשבע ומגבין אותה כתובתה, והוא שיהיה במקום רחוק שיש להן טורח להודיעו, אבל אם היה במקום קרוב להודיעו שולחין לו ומודיעין אותו, אם לא יבוא תשבע ותטול.
הפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה כיצד, הוציאה שטר כתובה באלף זוז הוא אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי כלום ואין לי אלא חמש מאות וזה שכתב לי אלף אמנה היתה ביני לבינו הרי זו נפרעת שלא בשבועה, אבל אם אמרה אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום שהרי בטלה אותו וכאילו הודת שהוא שקר, לפיכך נשבע שבועת הסת ונפטר. (אישות, פט"ז הלכות יד-יז)
כו. הפוגם את שטרו, או שעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלוה, והטורף מיד הלוקח, והנפרעים מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה (ואומר) לו כשיתבע השבע ואח"כ תטול, ואם היה החוב לזמן ותבע בזמנו יפרע שלא בשבועה, עבר זמנו לא יגבה אלא בשבועה (מלוה ולוה, פי"ד ה"א)
כז. הוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתיו או אמנה הוא או כתבתי ללוות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים הרי זה נאמן וישבע היסת ויפטר, ואם קיימו המלוה אח"כ בב"ד הרי היא כשאר השטרות. (מלוה ולוה, פי"ד ה"ה)
כח. מי שנתחייב בשבועה זו מפני שטר חוב שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים והשיגה ידו יתר על הראוי לו לא יטול היתר אלא בעלי שטרות בלבד, שמא קנוניא עושה בהודאתו על נכסיו של זה.
ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה מוציאין מלוי ונותנין לשמעון, לפיכך אם אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב על לוי ואמר לוי שטר אמנה הוא פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הם עושין לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה, וכן כל מי שיש עליו שטר חוב והודה לאחר מעצמו בחוב אחר אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם גובה בעל השטר בלבד שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה. (מלוה ולוה, פ"ב הלכות ה-ו)
כט. הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד, הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז הבעל אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך, ואפילו יש עליה עדים במקצת שנטלה ואפילו דקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי חצי פרוטה, לא תטול השאר אלא בשבועה. (אישות, פט"ז הי"ד)
ל. אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה כמו שביארנו בהלכות טוען. (עדות, פ"ה ה"א)
לא. אין לך מחוייב שבועה מן התורה חוץ משלשה, מי שהודה במקצת המטלטלין, ומי שחייבו עד אחד, והשומר, שהרי נאמר בשומר שבועת ה' תהיה בין שניהם, וכבר ביארנו שבועת השומרין בהלכות שכירות, וכל אחד מן השלשה נשבע ונפטר מלשלם, אבל כל הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונחבל ופוגם את שטרו וכיוצא בו, וכן כל הנשבעין בטענת ספק כגון השותפין והאריסין כולן נשבעין בתקנת חכמים, וכל אלו השבועות אף על פי שהן מדברי סופרים הרי הן כעין של תורה בנקיטת חפץ. (טוען ונטען, פ"א ה"ב)
לב. ואלו דברים שאין נשבעין עליהן מן התורה, הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות אף על פי שהודה במקצת או שיש עליו עד אחד או ששמר וטען טענת השומרין הרי זה פטור, שנאמר כי יתן איש אל רעהו פרט להקדש, כסף או כלים פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו לקרקעות, וכן יצאו שטרות שאין גופן ממון ככסף וככלים ואינן אלא לראיה שבהן, ועל כלן נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי, חוץ מן ההקדשות שאע"פ שאינו חייב עליהם שבועה מן התורה תקנו חכמים שישבע עליהם כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. (טוען ונטען, פ"ה ה"א)
