חמישי
י"ג תשרי התשפ"ז
חמישי
י"ג תשרי התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 114, מסכת כתובות, פרק תשיעי

כפי שהתבאר לעיל, אם יש עד אחד המעיד כדברי הבעל, שהכתובה פרועה, חייבת האשה להשבע שבועה דרבנן שלא נפרעה כתובתה, ורק אז יכולה היא לגבותה מהבעל. אָמַר רַב פָּפָּא, וְאִי – אם אותו בעל פִּקֵּחַ הוּא, מַיְיתֵי לָהּ – יכול הוא להביא את אשתו לִידֵי שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא, הֵיכִי עָבֵיד – וכיצד עושה זאת, יָהֵיב לָהּ כְּתוּבָּה בְּאַפֵּי סָהֲדָא קַמָּא וְסָהֲדָא בָּתְרָא – נותן לה את דמי כתובתה בפני אותו עד ראשון שמעיד על הפרעון הראשון, ובפני עד נוסף, וּמוֹקֵי לְהוּ לְהָנָךְ קַמָּאִי בְּהַלְוָאָה – ומעמיד את אותם מעות שנתן בפעם הראשונה בתורת הלוואה, והרי יש לו עד אחד על הלואה זו, והוא העד שראה גם את הפרעון הראשון וגם את הפרעון השני, וכיון שעד אחד מסייע לדבריו שהלוה לה סכום השוה לכתובתה, והיא מכחישתו, שהרי טוענת שקיבלה רק פעם אחת את הסכום בתורת פרעון כתובה, עליה להשבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד.

תמהה על כך הגמרא, מַתְקִיף לָהּ [-הקשה על כך] רַב אַשִׁי, והרי באופן זה יְכוֹלָה היא לְמֵימַר, אמנם פרע לי הבעל פעמיים, אך לא היתה אחת הפעמים בתורת הלואה, אלא שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת הֲווֹ – היו לי ממנו שני שטרי כתובה, ופרע את שניהם, והעד עצמו יסייע לדבריה, שהרי שמע שבשני הפעמים נתן לה הבעל את המעות בתורת פרעון כתובה. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי, דְּמוֹדַע לְהוּ – מדובר באופן שהוא מודיע לעדים קודם הפרעון השני, שבאמת כבר פרע לה בפני עד אחד, וכדי לחייבה שבועה דאורייתא הרי הוא נותן לה את אותו סכום פעם נוספת לשם פרעון כתובה, וכדי שיוכל לתבוע את המעות הראשונים ולחייבה עליהם שבועה דאורייתא, וכיון שהעד אינו מסייע לדבריה, אינה נאמנת לומר שהיו לה על בעלה שני שטרי כתובה, כיון שזהו דבר שאינו מצוי.

וְאִיכָּא לְמִיבָּעֵי הָכָא – ויש לשאול בנידון זה, מִכְדֵי קָיְימָא לָן דְּכָל שְׁבוּעֲתָא דְּמַתְנִיתִין – והרי מקובל בידינו שכל השבועות המוזכרות במשנה [למעט 'שבועת היסת' שנתקנה בימי האמוראים], בֵּין שְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא ובֵין שְׁבוּעָה דְּרַבָּנָן, כּוּלְהוּ חַד טַכְסִיסָא אִית לְהוּ – כולן נעשות באותה דרך, לְאַנְקוֹטֵי חֶפְצָא בְּיָדָא – שיש צורך שיחזיק הנשבע חפץ של קדושה בידו, לְמַאי הִילְכְתָא – לגבי איזו הלכה אָמַר רַב פָּפָּא דין זה שאִי פִּקֵּחַ הוּא מַיְיתֵי לָהּ לִידֵי שְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא, וּמַאי נַפְקָא לֵיהּ מִינָהּ – ומה הדין שיוצא מכך שזו שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן, דְּאִי לְעִנְיַן אַנְקוֹטֵי חֶפְצָא בְּיָדָא – אם לענין זה שעל הנשבע לתפוס חפץ של קדושה בעת שבועתו, הָא נַמִּי מַנְקְּטִינַן לָהּ חֶפְצָא בְּיָדָהּ – הרי גם בשבועה דרבנן אנו מתפיסים את האשה חפץ של קדושה בשעת שבועתה, וְאִי לְעִנְיַן אַפּוֹכֵי שְׁבוּעָה – ואם התועלת היא לענין האפשרות של המחויב שבועה להופכו על שכנגדו, דְּבִּדְרַבָּנָן מַפְּכִינַן – שרק בשבועה דרבנן יכול המחויב שבועה להופכה, וּבִדְאוֹרַיְיתָא לֹא מַפְּכִינַן – ואילו בשבועה דאורייתא אין הופכים, וממילא על ידי שיחייב את האשה שבועה דאורייתא ירויח שלא תוכל היא לומר לו שישבע ויטול [מה שאין כן אם היתה חייבת רק שבועה דרבנן, היתה יכולה להפוך את השבועה עליו ולומר לו שישבע ויפטר], אין הדבר נכון, דהָא נַמִּי – שהרי גם שבועה זו, אַף עַל גַּב דְּמִדְּרַבָּנָן הִיא, לֹא מִיתַּפְּכָא – אינה יכולה להופכה עליו, דְּלֹא מַפְּכִינַן שְׁבוּעָה דְּרַבָּנָן אֶלָּא מִנִּתְבָּע לְגַבֵּי תּוֹבֵעַ – רק הנתבע, שהתחייב שבועה דרבנן להפטר, הוא שיכול להפוך את השבועה על התובע ולומר לו השבע וטול, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול הנתבע לטעון לתובע, אַנְתְּ לֵית לָךְ גַּבַּאי וְלֹא מִידִי – אני טוען שאין לך עלי שום תביעה ואיני חייב לך דבר, ואיני רוצה אפילו להשבע על כך, אִי קוּשְׁטָא קָאֲמַרְתְ דְּאִית לָךְ גַּבַּאי – אם טענתך אמת, שיש לך אצלי ממון, אִישְׁתַּבַּע וּשְׁקוֹל – השבע וטול, הִילְכָּךְ – ולכן, אִי בָּעֵי לְמִשְׁקַל – אם התובע רוצה ליטול את הממון שהוא תובע, מִשְׁתַּבַּע וְשָׁקִיל – הרי הוא נשבע ונוטל, וְאִי לֹא – ואם אינו נשבע, פָּקַע – מתבטל חיוב השבועה המוטל על הנתבע. אֲבָל בִּמְחוּיָיב תּוֹבֵעַ שְׁבוּעָה, לֹא מָצֵי לְאַפוּכָהּ עֲלֵיהּ דְּנִתְבָּע – אין הוא יכול להופכה על הנתבע, דְּכַד אָמַר לֵיהּ – כיון שכאשר אומר הוא לנתבע אִישְׁתַּבַּע דְּלֵית לִי גַּבָּךָ מִידִי – השבע שאין לי אצלך ממון, אוֹ דְּפָרְעַת לִי כָּךְ וְכָךְ – או שתפרע לי את הסכום שאני תובע ממך וְתִפָּטֵר משבועה, יָכִיל הַאֵיךְ לְמֵימַר לֵיהּ – יכול הנתבע לומר לו, אֲנָא לָא בָּעֵינָן אִשְׁתְּבוֹעֵי וְאִפְטוֹרֵי – איני רוצה להשבע ולהפטר, וְאַף עַל גַּב דְּהָא מִילְּתָא טָבָא הִיא לְדִידִי – והגם שלפי האמת דבר זה הוא טובה עבורי, לְאִישְׁתְּבוֹעֵי וְאִפְּטוֹרֵי – להשבע ולהפטר [ולא שתשבע אתה ואתחייב לשלם לך], [אֲנָא] לָא בְּעִינָא לָהּ – איני רוצה בטובה זו, אֶלָּא אַתְּ, אִי נִיחָא לָךְ לְאִישְׁתְּבוֹעֵי וּמִשְׁקַל – אם רצונך להשבע וליטול, כעיקר דינך, לְחַיֵּי – הרי טוב הדבר, השבע וטול, וְאִי לֹא – ואם אין רצונך בכך, זִיל – לך, דְּלֵית לָךְ גַּבַּאי וְלֹא מִידֵי – לפי שאין לך אצלי כלום. וְדַמְיָא לְהַהוּא דְּאַמְרִינָן – ודין זה דומה לדין האמור במקומות אחרים, שכָּל הָאוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זוֹ, שׁוֹמְעִין לוֹ, והיינו בכל מקום שתיקנו חכמים תקנה לטובת האדם, יכול הוא לומר שאינו רוצה בה. עתה חוזר הרי"ף לנידון של סוגייתנו, וְהַאי – ואשה זו, המחויבת שבועה, תּוֹבַעַת הִיא, וְלֹא מָצְיָא לְאַפּוֹכַהּ לִשְׁבוּעֲתָא – ואינה יכולה כלל להפוך את השבועה על הנתבע, ואִם כֵּן חוזרת הקושיא, לְמַאי הִילְכְתָא מַיְיתֵי לָהּ לִידֵי שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא – מה התועלת של הבעל בכך שמביא את האשה לידי חיוב שבועה דאורייתא.

וּמִסְתַּבְּרָא לָן הַתְּשׁוּבָה דְּהָדֵין בַּעְיָא – ומסתבר לנו שכך היא התשובה לשאלה זו, דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא מְהַנֵּי מִידִי לְעִנְיַן הַנֵּי אַנְפֵּי – שאף שבאמת אין תועלת בהפיכת השבועה לענין דברים אלו [והיינו לגבי נקיטת חפץ, והיפוך השבועה], מְהַנֵּי לְאַנְפָּא אַחֲרִינָא – מכל מקום יש בכך תועלת לגבי דינים אחרים, דְּאִי (לא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ואמרה לא משתבענא) קָדְמָה וְתָפְסָה כְּתוּבָּתָהּ בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְאָמְרָה, לֹא מֵהָדַרְנָא וְלָא מִשְׁתַּבַּעְנָא – איני רוצה להחזיר את הממון שתפסתי, ואיני רוצה להשבע שלא גביתי עדיין כתובתי, כֵּיוָן דְּקַיְימָא לָן, דְּבִּדְרַבָּנָן – שהמחויב שבועה דרבנן, אִי לֹא מִשְׁתַּבַּע – אם אינו רוצה להשבע לֹא נַחְתִּינָן לְנִּכְסֵיהּ – אין יורדים לנכסיו, לגבות מהם, וּבִדְאוֹרַיְיתָא – ואילו המחויב שבועה דאורייתא, ואינו רוצה להשבע, נַחְתִּינָן לְנִכְסֵיהּ – יורדים לנכסיו, הַשְׁתָּא דְּמַיְיתֵי לָהּ – עתה שמביא אותה הבעל לִידֵי חיוב שְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא, אִי אָמְרָה לֹא מִשְׁתַּבַּעְנָא וְלֹא מֵהָדַרְנָא לֵיהּ מִידִי – אם אומרת היא שאינה רוצה להשבע, ואינה רוצה להחזיר מה שתפסה, דְּדִידִי שָׁקֵילְנָא – כיון שהיא טוענת שתפסה ממון השייך לה, נַחְתִּינָן לְנִכְסַהּ – יורדים לנכסיה, וּמַפְקִינַן מִינָהּ – ומוציאים ממנה מה שתפסה בְּעַל כָּרְחָהּ, וְאִי רק שְׁבוּעָה דְּרַבָּנָן הִיא המוטלת עליה, לֹא מַפְקִינַן מִינָהּ: – אין מוציאים מידה מה שתפסה, ונמצא שהרויח בכך שגרם לה להתחייב שבועה דאורייתא, שאם לא תסכים להשבע ולא להחזיר, ירדו בית דין לנכסיה ויוציאו ממנה מה שבידה.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי