שנינו במשנה לעיל, 'מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וְכוּ' לא תפרע אלא בשבועה'. תְּנָן הָתָם – שנינו שם, במסכת שבועות, 'וְכֵן הַיְתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה', מבררת הגמרא, יְתוֹמִים אלו, שהם יורשי הַמַּלְוֶה, מִמַּאן – ממי הם באים לגבות, אִילֵימָא מִלֹּוֶה עצמו, שהוא עדיין חי, וכי ניתן לומר כן, הַשְׁתָּא אֲבוּהוֹן שָׁקִיל בְּלֹא שְׁבוּעָה – הרי אם היה אביהם חי היה הוא גובה את חובו מֵהַלֹּוֶה ללא שבועה, כיון שיש לו שטר, וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה – וכי יתכן שהם, היתומים, יהא דינם חמור יותר, ויצטרכו שבועה כדי לגבות.
מתרצת הגמרא, הָכֵי קָאֲמַר – כך היא כוונת המשנה שם, וְכֵן הַיְתוֹמִים של המלוה, הבאים לגבות מִן הַיְתוֹמִים של הלוה, והיינו באופן שמתו גם המלוה וגם הלוה, לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַב יְהוּדָה, לֹא שָׁנוּ – לא נאמר דין זה, שיתומי המלוה הבאים לגבות מיתומי הלוה צריכים להשבע, אֶלָּא באופן שֶׁאָמְרוּ היְתוֹמִים של הלוה, אָמַר לָנוּ אַבָּא, לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי, שבאופן זה צריכים יורשי המלוה להשבע שלא ציוה אביהם לפני מותו שהחוב פרוע, אֲבָל אם אָמְרוּ יתומי הלוה, אָמַר לָנוּ אַבָּא לֹא לָוִיתִי, והרי יש שטר חוב המוכיח שלוה, נִפְרָעִין מהם יורשי המלוה שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, כיון שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי, כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמֵי – נחשב הוא כמודה שלא פרע, שהרי אין אדם פורע חוב אם לא לוה כלל, וכיון שיש עדים החתומים בשטר המעידים על ההלואה, והוא עצמו הודה בתוך דבריו שלא פרע, חייבים יורשיו לשלם אף שאין יורשי המלוה נשבעים.
עוד שנינו במשנה, 'וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה'. אָמַר רַבִּי אָחָא שַׂר הַבִּירָה, מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא בְּאַנְטוֹכְיָא, בְּמַלְוֵה שבא לגבות חובו שלא בפני הַלּוֹוֶה, ורצה המלוה להשבע וליטול שלא בפני הלוה, כדין משנתנו, וְאָמַר רבי יצחק, לֹא שָׁנוּ דין זה, שעל ידי שבועה ניתן לגבות שלא בפני החייב, אֶלָּא לגבי כְּתוּבַּת אִשָּׁה, מִשּׁוּם חִינָּא – כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים, ותרצינה להנשא להם, ולא תחשושנה שמא לא תוכלנה לגבות כתובתן, אם יהיה זה שלא בפני הבעל, אֲבָל בַּעַל חוֹב הבא לגבות חובו מהלוה, לֹא – אינו גובה אפילו על ידי שבועה, אלא ימתין עד שיבא הלוה למקומו, ויתבענו. וְרָבָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, אֲפִילּוּ בַּעַל חוֹב יכול להשבע ולגבות את חובו מנכסי הלוה שלא בפניו, ותקנת חכמים היא, כדי שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל מָעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ בהלואה, וְהוֹלֵךְ [וְיוֹשֵׁב] לוֹ בִּמְדִינַת הַיָּם, ואי אפשר לגבות ממנו שלא בפניו, וְאַתָּה נוֹעֵל בכך דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין, שיחששו המלוים ולא ירצו להלוות את מעותיהם. פוסק הרי"ף, וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַב נַחְמָן, דְּהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ בְּדִינֵי – שאנו פוסקים הלכה כמותו בדיני ממונות. וְעוֹד, דְּהוּא מַסְקָנָא דִּשְׁמַעְתָּא – שמסקנת הסוגיא היא כדבריו. וְעוֹד, דְּהָא מַקְּשִׁינַן – שהרי הקשתה הגמרא בְּעֶרְכִין, בְּפֶרֶק שׁוּם הַיְּתוֹמִים (כב:), וְאִי חַיְישַׁת לְשׁוֹבֵר – אם אנו חוששים שמא נפרע החוב, וכתב המלוה שובר ללוה, הָתָם נַמִּי – גם שם, כלומר לְגַבֵּי הָא [-דין זה] דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, שאפילו בעל חוב גובה את החוב שלא בפני הלוה, בשבועה, כיון שיש בידו שטר כשר, לֵיחוּשׁ – נחשוש שמא יש שובר ביד הלוה, ואם היה בפנינו היה מוציאו ומוכיח שהשטר פרוע, וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, הָתָם – שם [כלומר, בסוגייתנו], כֵּיוָן דְּקָאָמַר טַעֲמָא – יש טעם מיוחד לכך שאין חוששים לשובר, וכפי שאמר רב נחמן עצמו, שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל מָעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ בהלוואה, וְהוֹלֵךְ [וְיוֹשֵׁב] לוֹ בִּמְדִינַת הַיָּם, ומסיים הרי"ף את ראייתו, דְּאַלְמָא – ומכך שהקשתה ותירצה הגמרא את דברי רב נחמן, מוכח דהָא דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה הִיא, וְטַעֲמָא דִּילֵיהּ טַעֲמָא מְעַלְּיָא הוּא – והטעם שאמרו בדין זה הוא טעם מעולה.
מביא הרי"ף את דעת הסוברים שאין דין זה נפסק להלכה: אֶלָּא מִיהוּ חָזֵינַן לְרַבְּוָותָא – אמנם ראינו בדברי רבותינו, דְּלֹא חָיֵישׁ לְהָא – שיש מהם מי שלא חשש להלכה לדין זה דְּרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, וְסָמְכוּ לְהוּ בְּהָא מִילְּתָא אַגְּמָרָא דִבְנֵי מַעֲרָבָא – וסמכו בנידון זה על האמור בתלמוד ירושלמי (פ"ט ה"ח), דְּמַתְמְהִי הָתָם – שתמהה שם הגמרא, וְכי נִפְרָעִין מִן הָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, ותירצה שם הגמרא שמדובר כְּשֶׁהָרִיבִּית אוֹכֶלֶת בּוֹ, ואם לא יפרעו את החוב מנכסיו מיד, יפסיד את תשלומי הריבית של כל אותו הזמן. והמשיכה הגמרא שם ותמהה, וְכי בֵּית דִּין גּוֹבִין רִיבִּית. ותירצה הגמרא, כְּשֶׁעָרַב לוֹ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, ובאופן זה הריבית מותרת. אַלְמָא – ועל כל פנים מוכח מדברי הירושלמי, מִילְּתָא פְּסִיקָתָא הוּא גַבַּיְיהוּ – שדין פסוק ופשוט הוא אצלם, דְּבאופן שאין הפסד של ריבית אֵין נִפְרָעִין מִן הָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.
אמנם הרי"ף חולק על דבריהם, וַאֲנָן מִסְתַּבְּרָא לָן דְּלֹא עָדִיף הָא דְּאַמְרִינָן בִּגְמָרָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא מֵהָא דְּאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דִּילָן – ולנו מסתבר שאין דברי הירושלמי עדיפים מהאמור בתלמוד בבלי, שהרי גם בבבלי אמרו כן מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, לֹא שָׁאנוּ אֶלָּא כְּתוּבַת אִשָּׁה, שגובה כתובתה שלא בפני הבעל, מִשּׁוּם חִינָּא, אֲבָל בַּעַל חוֹב לֹא, וכפי שהובא לעיל, והיינו כאמור בירושלמי, וּכְבָר דְּחָאָהּ רַב נַחְמָן בתלמוד בבלי, ואמר שגם לגבי בעל חוב הדין כן.
