אמנם מוסיף הרי"ף ומבאר את אופן ההנהגה בגביית חוב שלא בפני הלוה, הגם שלהלכה יכול המלוה להשבע ולגבות שלא בפני הלוה, אֲבָל וַדַּאי אִי מָצִינָן לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ וּלְאוֹדוֹעֵי לֵיהּ – אם יש לנו אפשרות לשלוח לו ולהודיעו שעומדים לגבות מנכסיו, מְשַׁדְּרִינַן וּמוֹדְעִינַן לֵיהּ – שולחים ומודיעים לו, כִּי הַהוּא דְּאַמְרִינָן הָתָם – וכמו המעשה המובא בגמרא (ב"ב קעד.), הַהוּא דַּיָּינָא דְּאַחְתֵּיהּ לְמַלְוֶה לְנִכְסֵי דְּלֹוֶה – מעשה בדיין שהוריד את המלוה לנכסי הלוה מִקָּמֵי דְּלִיתְבְּעֵיהּ לְלֹוֶה – קודם שתבע את הלוה, סַלְקֵיהּ – וסילק אותו רַב חָנִין בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא מלהיות דיין. אָמַר רָבָא על מעשה זה, מַאן חַכִּים לְמֶעְבַּד כִּי הַאי מִילְּתָא – מי עוד חכם לעשות כן, אֶלָּא רַב חָנִין בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא, ומדוע עשה כן, והיכן מבואר שאין להוריד את המלוה לנכסי הלוה בלא לתובעו, כיון דקָסָבַר, נִכְסוֹהִי דְּאִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ – נכסיו של האדם הם הערבים לחובותיו, וְקַיְּימָא לָן – והרי מקובל בידינו, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִתְבַּע מִן הֶעָרֵב תְּחִלָּה, אלא יתבע תחילה את הלוה, ואף כאן לא היה לאותו דיין להוריד את המלוה לנכסי הלוה, הנחשבים כערבים, לפני שיתבע את הלוה עצמו, ולכן גם בנידוננו, כשהלוה אינו נמצא לפנינו, לכתחילה אין להוריד את המלוה לנכסיו, אפילו בשבועה, קודם שישלחו אליו ויודיעוהו על כך. וְאִי לֹא אֶפְשַׁר לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ וּלְאוֹדוֹעֵיהּ – אך אם לא ניתן לשלוח אליו ולהודיעו, עַבְדִינָן כְּרַב נַחְמָן – עושים כפי שפסק רב נחמן, שמשביעים את המלוה, וגובה את חובו מנכסי הלוה.
משנה
משנתנו עוסקת באשה הבאה לגבות כתובתה, כיצד ניתן לברר שעדיין לא גבתה אותה: הוֹצִיאָה האשה גֵּט, המוכיח שהתגרשה ותובעת דמי כתובתה, וְאֵין עִמָּהּ שטר כְּתוּבָּה, אף על פי כן הרי זו גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ, ואינו נאמן לטעון שפרע כתובתה, כיון שחיוב עיקר כתובה הוא תנאי בית דין, והגט עצמו שבידה נחשב כראיה שלא נפרעה כתובתה, והרי זה כטוען טענת פרוע נגד שטר בעדים, שאינו נאמן. הוציאה שטר כְּתוּבָּה, וְאֵין עִמָּהּ גֵּט, הִיא אוֹמֶרֶת, לא גביתי עם הגט את כתובתי, אלא אָבַד גִּיטִּי, וְהוּא אוֹמֵר, הוצאת את גיטך בבית דין ותבעת עימו את כתובתך, ופרעתי לך, וכתבו לי בית דין שובר [כדי שאם ימות הבעל לאחר זמן לא תוכל לטעון שלא התגרשה ותתבע כתובה כאלמנתו], ואָבַד שׁוֹבְרִי, וְכֵן בַּעַל חוֹב שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב לאחר שנת השמיטה, וְאֵין עִמּו פְּרוֹזְבּוּל המוכיח שמסר חובו לבית דין כדי שלא תשמטנו שביעית, והלוה טוען ששימטתו שביעית, והמלוה טוען שהיה לו פרוזבול ואבד, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרְעוּ, כיון שאין האשה נאמנת להוציא ממון בטענתה שאבד גיטה, וכן אין המלוה נאמן להוציא ממון בטענתו שאבד לו שטר הפרוזבול. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִן הַסַּכָּנָה וְאֵילָךְ – מזמן שגזרו הגויים גזירות על ישראל שלא ישמרו את המצוות, והיו יראים לשמור שטרות גיטין ופרוזבול, אלא היו שורפים אותם מיד לאחר שכתבום ומסרום, הָאִשָּׁה גּוֹבָה את כתובתה שֶׁלֹּא בְּגֵט, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה את חובו לאחר השמיטה שֶׁלֹּא בִּפְרוֹזְבּוּל, כיון שאינם יכולים לשמור את השטרות הללו, ואין מכך ראיה שהכתובה נפרעה או שהחוב בטל.
גמרא
שנינו במשנה, 'הוֹצִיאָה גֵּט ואין עמו כתובה, גובה כתובתה'. והקשתה הגמרא, מדוע אין חוששים שמא לאחר מיתתו תטען שהיתה נשואה לו, והתאלמנה, ותתבע כתובתה בשטר הכתובה שבידה. ואוֹקְמַהּ שְׁמוּאֵל – העמיד שמואל את הדין האמור במשנתנו, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה, ולכן אין לחשוש שתחזור ותגבה את כתובתה, וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – וההלכה כמותו, שבמקום שכותבים כתובה, אינה יכולה לגבות כתובתה על ידי גט.
משנה
אשה שהתגרשה, והוציאה על בעלה שְׁנֵי גִּיטִּין וּשְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, וזמן הכתובה הראשונה קודם לזמן הגט הראשון, וזמן הכתובה השניה הוא אחר הגט הראשון ולפני הגט השני, הרי זו גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, כיון שמתוך זמני השטרות יש ללמוד שגירשה, והחזירה, וחזר וגירשה, וחייב לה שתי כתובות. הוציאה שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת וְגֵט אֶחָד, ושתי הכתובות קודמים בזמן כתיבתם לגט, אוֹ שהוציאה כְּתוּבָּה וּשְׁנֵי גִּיטִּין, ומוכח מכך שכשהחזירה לא כתב לה כתובה נוספת, אלא סמכו על הכתובה הראשונה, אוֹ שהוציאה כְּתוּבָּה אחת, וְגֵט אחד, וּמִיתָה – עדים שמת בעלה, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתוּבָּה אַחַת, ומבארת המשנה את הטעם בשני הדינם האחרונים, שאף על פי שהחזירה לאחר הגירושין הראשונים וחזר וגירשה או שמת, אינו חייב לה אלא כתובה אחת, לפי שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, עַל דַעַת כְּתוּבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ, ולא על דעת שיתחייב לה כתובה נוספת מלבד הראשונה.
קָטָן שֶׁהִשִּׂיאוֹ אָבִיו, אף על פי שכתב לה כתובתה בעודו קטן, ושטר של קטן אינו מחייבו, מכל מקום אם גדל עמה ואחר כך גירשה או שמת, כְּתוּבָּתָהּ קַיֶּימֶת, כיון שאנו אומרים שֶׁעַל מְנַת כֵּן שתהיה כתובתה קיימת, קִיְּימָהּ – קיים את נישואיו לאשתו לאחר שגדל, והתחייב בכתובתה. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְאִשְׁתּו עִמּוֹ, והיתה לה כתובה שכתב לה קודם שהתגיירו, כְּתוּבָּתָהּ קַיֶּימֶת אף לאחר שהתגיירו, לפי שֶׁעַל מְנַת כֵּן קִיְּימָהּ, שתהא כתובתה קיימת.
