פרק זה עוסק באדם שנשא כמה נשים, ומת, ומברר את אופן גביית חיובי הכתובה השונים המוטלים על נכסיו.
משנה
כפי שהתבאר לעיל (פרק רביעי), אף על פי שכתובה נגבית לאחר שהאשה מתאלמנת או מתגרשת, מכל מקום גם אם מתה האשה בחיי בעלה, יש תנאי כתובה הנקרא 'כתובת בנין דכרין', ועיקרו הוא שאם הניח הבעל בנים גם מאשה אחרת, בני האשה שמתה בחיי בעלה נוטלים מהירושה את דמי כתובת אמם, ורק בשאר הנכסים חולקים היורשים כולם שוה בשוה. וכן אם היו לו שתי נשים שמתו בחייו, ושתיהן הניחו בנים, אם לא היה סכום הכתובה של שתיהן שוה, נוטלים בניה של כל אחת מהן את דמי כתובת אמם, וחולקים בשאר הנכסים בשוה. מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵת, וכל אחת מהן זכאית לגבות מנכסיו את דמי כתובתה, הָאשה שנשא רִאשׁוֹנָה, והשתעבד לה תחילה, קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, אם אין די בנכסיו כדי לשלם את שתי הכתובות, וְאם לאחר מיתת הבעל מתו גם שתי הנשים, קודם שהספיקו לגבות את כתובותיהן, יוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי השְׁנִיָּה.
נָשָׂא הבעל את האשה הרִאשׁוֹנָה, וּמֵתָה בחייו [ונמצא שלא התחייב בכתובתה, אלא לאחר מיתתו תהיה לבניה זכות ל'כתובת בנין דכרין'], ואחר כך נָשָׁא שְׁנִיָּה, ועדיין היא חיה, וּמֵת הוּא, נמצא עתה שהאשה השניה תובעת כתובתה, ויורשי הראשונה תובעים 'כתובת בנין דכרין', הדין הוא שהאשה השְׁנִיָּה, וְיוֹרְשֶׁיהָ [-אם מתה גם היא לאחר מיתת בעלה], קוֹדְמִין בגביית הכתובה לְיוֹרְשֵׁי רִאשׁוֹנָה, הרוצים לגבות כתובת בנין דכרין, והיינו כיון שלשון תנאי הכתובה לגבי כתובת בנין דכרין הוא 'אינון ירתון', כלומר, 'הם ירשו', וכיון שתנאי זה נחשב כירושה, הרי הדין הוא שתחילה גובים בעלי החובות את חובותיהם מהנכסים, והאשה השניה התובעת כתובתה דינה כבעל חוב לענין זה, ואחר כך מקבלים היורשים את הירושה, ואם אין די בירושה עבור כולם, קודמת גביית הכתובה של האשה לירושתם.
גמרא
שנינו במשנה, 'שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה', ומבואר בזה שגם אם כבר מתה האשה, יורשיה גובים את כתובתה, אוֹקִימְנָא – העמידה הגמרא דין זה האמור במשנתנו, בְּסוֹף פרק כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה (שבועות מח.), כְּשֶׁנִּשְׁבְּעָה האשה שלא קיבלה כלום בכתובתה, וּמֵתָה קודם שהספיקה לגבות בעצמה, שבאופן זה יכולים יורשיה לגבות את כתובתה מנכסי בעלה, אֲבָל מֵתָה וְלֹא נִשְׁבְּעָה עדיין, אֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל שְׁנִיָּה נוֹטְלִין כלום בִּכְתוּבָּתָהּ, כיון דְּאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו – אין אדם יכול להוריש לבניו ממון שהוא חייב להשבע כדי לקבלו, וכיון שכאן היתה האשה צריכה לגבות כתובתה מנכסי היתומים, והתבאר לעיל (פרק תשיעי) שהבאה לגבות כתובתה מנכסי יתומים צריכה להשבע, ומתה קודם שנשבעה, אין יורשיה זוכים בכתובתה.
הגמרא לומדת ממשנתנו כמה הלכות: שְׁמַע מִנָּה תְּלַת – יש ללמוד ממשנתנו שלשה דינים, שְׁמַע מִינָהּ, אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ – כאשר אשה אחת מתה בחייו, ואשה אחת מתה לאחר מיתתו, יֵשׁ לָהֶן ליורשי האשה הראשונה כְּתוּבַת בְּנִין דִּיכְרִין, וְהחידוש בכך הוא דלֹא חָיְישִׁינַן לְאִינְּצוֹיֵי – אין חוששים שמא יבואו היורשים להתקוטט, שהרי יורשי הראשונה נוטלים לעצמם את דמי כתובת אמם בתורת ירושה, ואילו יורשי השניה נוטלים את דמי כתובת אמם בתורת חוב שהורישה להם, ועשויים הם לטעון כנגד יורשי הראשונה שלא יטלו בירושה יותר ממחצה [ולפי זה היינו סבורים לומר שרק באופן שמתו שתי הנשים בחיי הבעל, שאז באים יורשי שתיהן ליטול את דמי הכתובות בתורת ירושה, תקנו כתובת בנין דכרין], אלא אין חוששים לכך, ויורשי הראשונה גובים דמי כתובת אמם בתורת ירושה, מדין תנאי כתובה של כתובת בנין דכרין, ויורשי השניה גובים את כתובת אמם בתורת חוב שהורישה להם, שהרי מיד כשמת האב זכתה אמם בדמי כתובתה, וכשמתה הורישה להם זכות זו. ומבארת הגמרא, מִמַּאי – מהיכן יש ללמוד דין זה, מִדְּקָתָּנֵי – מכך ששנינו במשנה, שאם מתה הראשונה בחיי בעלה, שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי רִאשׁוֹנָה, נמצא שבאופן שמתה השניה לאחר מיתת הבעל, מִיקְדָּם הוּא דְּקָדְמִי – אמנם קודמים יורשיה ליורשי הראשונה, אם אין בנכסים עבור שתיהן, הָא אִיכָּא – אבל אם יש בנכסים כדי לפרוע את שתי הכתובות, שָׁקְלֵי – נוטלים בני הראשונה כתובת בנין דכרין.
דין נוסף שיש ללמוד ממשנתנו, וּשְׁמַע מִינָהּ – ועוד יש ללמוד ממשנתנו, כְּתוּבָּה נַעֲשֵׂית 'מוֹתָר' לַחֲבֶרְתָּהּ, כלומר, אף על פי שתקנו חכמים שיורשי האשה שמתה בחיי בעלה יגבו 'כתובת בנין דכרין', היינו בתנאי שלאחר שיגבו את דמי כתובתם ישאר ממון בנכסי האב להוריש לבנים, אבל אם לא נשאר אפילו דינר אחד, אין בני האשה נוטלים את כתובת אמם כלל, אלא חולקים בכל הנכסים בשוה, והטעם לכך, כיון שאם נאמר שהם נוטלים לבדם את דמי הכתובה, ושאר הבנים אינם נוטלים כלום, נמצא שנעקר דין ירושה של התורה, ובאופן כזה לא תיקנו חכמים את תקנתם. אמנם, אם לאחר שיגבו בני הראשונה את דמי כתובת אמם ישאר ממון לפרוע את החוב של כתובת השניה או יורשיה, אף על פי שלאחר גביית כתובת השניה לא נשאר מהירושה כלום, אין זה נחשב לעקירת הירושה, אלא נחשב שירשו כל הבנים את הממון שהוריש להם אביהם יתר על דמי 'כתובת בנין דכרין' של הראשונה, ובממון זה שירשו פרעו הם את החוב של השניה, ונמצא שהתקיים דין ירושה של תורה. ומבארת הגמרא, מִמַּאי – מהיכן יש ללמוד זאת מִדְּלָא קָתָנֵי – מכך שלא הוסיפה המשנה והתנתה שגובה את הכתובה רק 'אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתָר דִּינָר', כפי שכתבה לעיל (פרק רביעי) לגבי עיקר דין ירושת כתובת בנין דכרין, ומוכח שגם אם לאחר שתגבה השניה את כתובתה לא ישאר בירושה אפילו דינר אחד, מכל מקום גובים יורשי הראשונה את כתובת אמם.
וּשְׁמַע מִינָהּ – ועוד יש ללמוד ממשנתנו, שכְּתוּבַת בְּנִין דִּיכְרִין לֹא טָרְפָא מִמְשַׁעְבְּדֵי – אין יורשי האשה שמתה בחיי בעלה גובים את דמי כתובת אמם, מדין כתובת בנין דכרין, מנכסים הנמצאים ביד לקוחות של אביהם, אלא רק מירושה שהוריש להם אביהם, והראיה לכך, דְּאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ טָרְפָא – שאם תעלה בדעתך לומר שגובים הם מנכסים משועבדים, מדוע אמרה המשנה שאם אין בנכסים די לשתי הכתובות, האשה השניה או יורשיה קודמים לגבות את כתובתה לפני יורשי האשה הראשונה, לֵיתוּ – יבואו בְּנֵי הרִאשׁוֹנָה, ששטר הכתובה שבידם קודם, וְנִטְרְפְינְהוּ לִבְנֵי שְׁנִיָּה – ויגבו את דמי כתובת אמם מבני השניה, שכבר גבו את כתובת אמם, מאחר וכתובתם מאוחרת יותר, ומכך שמבואר במשנה שאינם יכולים לעשות כן, מוכח שאין כתובת בנין דכרין נגבית כלל מנכסים משועבדים, אלא רק מנכסים בני חורין שבירושת האב, ומאחר והשניה או יורשיה גבו את דמי הכתובה מהירושה, אין בני הראשונה יכולים לגבות מהם. והטעם לדין זה, כיון שכתובת בנין דכרין אינה נחשבת כ'חוב' אלא כ'ירושה', וירושה אינה נגבית מנכסים משועבדים.
