הגמרא מביאה מעשה בענין גביית חוב, ומבררת אם ניתן ללמוד את דינו ממשנתנו: הַהוּא גַּבְרָא דַּהֲווֹ מַסְּקֵי בֵּיהּ אַלְפָא זוּזֵי – מעשה באדם שהיו בעלי חובותיו נוֹשִׁים בו אלף זוז, הֲווּ לֵיהּ תְּרֵי אַפַּדְנֵי – היו לו שני ארמונות, המשועבדים לחוב זה, זַבְּנִינְהוּ חַד בְּחָמֵשׁ מֵאָה וְחַד בְּחָמֵשׁ מֵאָה – ומכר את שניהם לאותו אדם, כל אחד מהארמונות בחמש מאות זוז, אָתָא – בא אותו בַּעַל חוֹב, טָרִיף לֵיהּ לְחַד מִינַּיְיהוּ – גבה את אחד מאותם ארמונות מיד הלוקח, כדין בעל חוב הגובה קרקע שהיתה ביד הלוה בשעת ההלואה, גם אם לאחר מכן מכרה לאחר, וכיון שארמון זה היה שוה רק חמש מאות, וְהָדַר אָתָא וְטָרִיף לְאִידָךְ – חזר הבעל חוב ורצה לגבות מהלוקח גם את הארמון השני, שָׁקַל אַלְפָא זוּזֵי – נטל הלוקח אלף זוז בידו, וְאָזַל לְגַבֵּיהּ – והלך לבעל חוב, אָמַר לֵיהּ, אִי שַׁוְויָא לָךְ הַהִיא אַלְפָא זוּזֵי – אם שוה לך אותו ארמון שגבית אלף זוז, לְחַיֵּי – טוב הדבר, ונמצא שכבר נפרעת כל החוב, והנח לי את הארמון השני, וְאִי לֹא – ואם אין אותו ארמון לבדו שוה בעיניך אלף זוז, שְׁקוֹל אַלְפָא זוּזֵי – טול אלף זוז תמורת שני הארמונות, כפי ששילמת עליהם, וְאִסְתַּלַק – והסתלק משני הארמונות.
סָבַר רָמִי בַּר חָמָא לְמֵימַר הַיְינוּ מַתְנִיתִין – היה רמי בר חמא סבור לומר שדין זה נלמד ממה ששנינו במשנתנו, אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים, הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר – מחשיבים אנו את נכסי אבינו כשווים דינר יותר משוויים האמיתי, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, ואף כאן אין הלוקח יכול להחשיב את הארמון כשוה אלף זוז, בזמן שלפי האמת שוויו חמש מאות זוז. אָמַר לֵיהּ רָבָא לרמי בר חמא, מִי דָּמֵי – וכי ניתן לדמות את הנידונים זה לזה, והרי הָתָם – שם, בנידון של משנתנו, לגבי שתי כתובות, אִית לְהוּ פְּסֵידָא לְיַתְמֵי – יש הפסד ליתומים שכתובת אמם קטנה יותר, שהרי אם אכן יחשיבו יתומי האשה השניה את הנכסים שהם גובים בכתובת אמם בשווי דינר אחד יותר מכפי האמת, יהיה הדין שאינם חולקים בירושה בשווה, אלא יתומי כל אשה נוטלים את דמי כתובת אמם, ואותם שכתובת אמם קטנה, יפסידו מכך, אבל הָכָא – כאן, במעשה זה, מַאי פְּסֵידָא אִיכָּא – מה ההפסד שיש לאותו בעל חוב בכך שהלוקח מעריך את שווי כל ארמון באלף זוז, והרי אַלְפָא יָהֵיב – אלף זוז נתן בהלואה, וְאַלְפָא קָא שָׁקֵיל – ואלף זוז הוא נוטל עתה מהלוקח תמורת הארמונות, וכיון שאין לו הפסד יכול הלוקח לומר לו שאם רצונו להשאיר בידו את אחד הארמונות, יטלנו בשווי אלף זוז, ואין לו בכך הפסד, שהרי יכול הוא להחזיר את את הארמון שגבה ללוקח, וליטול אלף זוז, כדמי ההלואה.
ממשיכה הגמרא ומבררת, והלא אותו לוקח קנה את הארמונות באחריות, והיינו שהתחייב לו המוכר שאם בעל חובו יגבה אותם בחובו, ישלם לו על כך, ובאופן שבחר אותו בעל חוב להשאיר ברשות עצמו ארמון אחד ולקבלו כאילו הוא שוה אלף זוז, כדמי החוב, וְטִירְפָא בְּכַמָּה כָּתְבִינַן – מה כותבים באותו שטר הניתן ללוקח ומעיד על כך שבעל חובו של המוכר טרף ממנו את הארמון, האם כותבים שיכול הוא לגבות מהמוכר חמש מאות, שזה הסכום ששילם הלוקח עצמו על הארמון, או שכותבים שיכול הוא לגבות אלף זוז, שהרי הבעל חוב נטלו ממנו כאילו הוא שוה אלף זוז. רָבִינָא אָמַר, בְּאַלְפָא – כותבים לו את שווי הארמון כאילו הוא אלף זוז, כפי שהעריכו הבעל חוב. רַב עֲוִירָא אָמַר, בַּחֲמֵשׁ מֵאָה, כפי ששילם הלוקח עצמו על הארמון, ואינו יכול לגבות אלף זוז על ארמון שהוא עצמו שילם עליו חמש מאות זוז. פוסקת הגמרא, וְהִלְכְתָא, בַּחֲמֵשׁ מֵאָה.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין גביית חוב: הַהוּא גַּבְרָא דַּהֲווֹ מַסְּקֵי בֵּיהּ מֵאָה זוּזֵי – מעשה באדם שהיו נוֹשִׁים בו מאה זוז, שָׁכִיב – מת אותו אדם, וְשָׁבִיק קְטִינָא דְּאַרְעָא – והשאיר בירושה קרקע קטנה, דַּהֲוַת שָׁוֶה חַמְשִׁין זוּזֵי – שהיתה שוה רק חמישים זוז, וכיון שאין היתומים חייבים לפרוע חוב אביהם אלא מן הקרקע, והקרקע שהוריש להם האב היתה שוה רק חמישים זוז, לא היה יכול לגבות מהם את כל החוב, אָתָא בַּעַל חוֹב טָרִיף לָהּ – בא אותו בעל חוב לגבות מהם את אותה קרקע בחובו, כדין בעל חוב שגובה את חובו של המת מקרקעות שהשאיר אחריו בירושה. אָתוּ יַתְמֵי – באו היתומים, יורשי הקרקע, וקודם שגבה את הקרקע יְהָבֵי לֵיהּ חַמְשִׁין זוּזֵי – נתנו לו חמישים זוז בחובו, כשווי הקרקע, כדי שלא יגבה מהם את אותה קרקע. הָדַר אָתָא וְטָרִיף לָהּ – חזר אותו בעל חוב ורצה לגבות מהם את הקרקע, בתמורה לחמישים הזוז הנותרים בחובו, וטענתו היתה, שכל זמן שלא נפרע החוב כולו, עדיין שעבודו קיים על אותה קרקע שהוריש להם אביהם, ויכול הוא לגבותה.
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי – בא דין זה לפני אביי, אָמַר לְהוּ ליתומים, הרי יש מִצְוָה מדרבנן עַל הַיְּתוֹמִים לִפְרוֹעַ חוֹבַת אֲבִיהֶן, וממילא הַנָךְ חַמְשִׁין קַמָּאֵי – אותם חמישים זוז ראשונים שנתתם לו בפרעון החוב, מִצְוָה קָעַבְדִיתוּ – קיימתם בכך את אותה מצוה דרבנן לפרוע את חוב אביהם, ולא הפקעתם בכך את שעבודו מהקרקע, וְאם כן הַשְׁתָּא כִּי טָרֵיף – עתה שהוא חוזר וגובה את הקרקע שבידכם, כְּדִין טָרֵיף – גובה הוא כדין.
מוסיפה הגמרא, וְלֹא אֲמָרָן – ולא אמרנו דין זה, שיכול הוא לחזור ולגבות את אותה קרקע כמה פעמים, אֶלָּא באופן דְּלֹא אָמְרוּ לֵיהּ הַנָךְ חַמְשִׁין זוּזֵי דְּמֵי קְטִינָא – שלא אמרו לו היתומים שהם נותנים לו את החמישים זוז בדמי אותה קרקע, ולכן נשאר שעבודו עליה, אֲבָל אָמְרוּ לֵיהּ בפירוש, הַנָךְ חַמְשִׁין זוּזֵי דְּמֵי קְטִינָא – שאותם חמישים זוז ניתנים לו כדמי אותה קרקע קטנה, סַלּוֹקֵי סַלְּקוּהּ – סילקו בכך את שעבודו מעל הקרקע, וכפי שיורשים שקנו קרקע מאדם אחר, אין בעל חוב של אביהם יכול לגבותה מהם, כך אם קנו את אותה קרקע עצמה שירשו בתחילה מאביהם, כיון שפירשו שכוונתם לקנותה ואין כוונתם כלל לפרוע את חוב אביהם, אין קרקע זו משועבדת לבעל חוב, ואינו גובה אותה מהם.
