אָמַר מַר זוּטְרָא, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב פָּפָּא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ – כאשר אשה אחת מתה בחייו, ואשה אחת מתה לאחר מיתתו, יֵשׁ לָהֶן ליורשי האשה הראשונה כְּתוּבַת בְּנִין דִּיכְרִין, וּכְתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֵרְתָּהּ, כלומר, אף על פי שתקנו חכמים שיורשי האשה שמתה בחיי בעלה יגבו 'כתובת בנין דכרין', היינו בתנאי שלאחר שיגבו את דמי כתובתם ישאר ממון בנכסי האב להוריש לבנים, אבל אם לא נשאר אפילו דינר אחד, אין בני האשה נוטלים את כתובת אמם כלל, אלא חולקים בכל הנכסים בשוה, והטעם לכך, כיון שאם נאמר שהם נוטלים לבדם את דמי הכתובה, ושאר הבנים אינם נוטלים כלום, נמצא שנעקר דין ירושה של התורה, ובאופן כזה לא תיקנו חכמים את תקנתם. וְהַנֵּי מִילֵּי – אמנם דין זה הוא רק בְּאופן שמתה אַחַת בְּחַיָּיו, וְאַחַת בְּמוֹתוֹ, שבאופן זה די בכך שלאחר שיגבו בני הראשונה את דמי כתובת אמם ישאר ממון לפרוע את החוב של כתובת השניה או יורשיה, אף על פי שלאחר גביית כתובת השניה לא נשאר מהירושה כלום, ואין זה נחשב לעקירת הירושה, אלא נחשב שירשו כל הבנים את הממון שהוריש להם אביהם יתר על דמי 'כתובת בנין דכרין' של הראשונה, ובממון זה שירשו פרעו הם את החוב של השניה, ונמצא שהתקיים דין ירושה של תורה. אֲבָל אם מֵתוּ שְׁתֵּיהֶן בְּחַיָּיו, אין די בכך שישאר מותר דינר לאחר גביית כתובה אחת, שהרי שתי הכתובות אינן נחשבות כ'חוב' אלא כירושה, וכיון שאין ממון זה מתחלק כדין ירושה של תורה [שהרי אין כל הבנים חולקים בשווה, אלא בניה של זו מקבלים את דמי כתובת אמן, ובניה של זו את דמי כתובת אמן], לכן אין דין 'כתובת בנין דכרין' עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם יָתֵר עַל שְׁתֵּי כְּתוּבוֹת דִּינָר, כלומר, שלאחר שיגבו יורשי שתי הנשים את שתי הכתובות, ישאר לכל הפחות דינר אחד, לקיום דין ירושה של תורה, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה בפרק זה, מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵתוּ שתיהן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא, וְהַיְּתוֹמִים מְבַקְּשִׁין כְּתוּבַּת אִמָּן, כלומר, כתובת בנין דכרין [והיינו באופן שאין שתי הכתובות שוות, ולכן אותם שכתובת אמם גדולה יותר מעדיפים לקבל את כתובת אמם ולא לחלוק בשוה בנכסים], וְאֵין שָׁם – בנכסים שהוריש האב אֶלָּא דמי שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת ולא יותר, ונמצא שאם יגבו כתובת בנין דכרין לא ישאר ממון לקיום מצוות ירושה של תורה, אינם גובים כתובות אלו, אלא (חולקות) [חוֹלְקִין] כל היורשים בְּשָׁוֶה בירושה. אבל אם הָיָה שָׁם יָתֵר דִּינָר, שלאחר שיגבו את שתי הכתובות ישאר לכל הפחות דינר אחד לקיים בו דין ירושה, אֵלּוּ נוֹטְלִים כְּתוּבַת אִמָּן, וְאֵלּוּ נוֹטְלִים כְּתוּבַת אִמָּן. ומוכח מדין זה שבאופן שמתו שתי הנשים בחיי הבעל, אין כתובה אחת נעשית 'מוֹתָר' לחברתה, אלא יש צורך שישאר דינר אחד לאחר גביית שתי הכתובות.
מביא הרי"ף את המשך המשנה, וְאִם אָמְרוּ יְתוֹמִים של האשה שכתובתה גדולה, ורצונם לירש את כתובת אמן, הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר – הרי אנו מחשיבים את הנכסים שנקבל מאבינו בשווי של דינר יותר מהאמת, כדי שישאר דינר לאחר שיטלו את כתובת אמם, ואומרים כן כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתוּבַת אִמָּן, ולא שיחלקו כל הבנים בשוה בירושה, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא שָׁמִין את הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין. הָיוּ שָׁם [-בירושה שהניח האב] נְכָסִים בְּרָאוּי – נכסים הראויים להגיע להם בירושה, וכגון נכסי של אבי אביהם, שלאחר מותו יירשו הם את נכסיו, ואז יהיה מוֹתָר דינר על שתי הכתובות, אֵינוֹ כִּבְמוּחְזָק – אין זה נחשב כממון שנמצא כעת בירושה, וכיון שכעת אין מוֹתָר דינר בירושה, אינם נוטלים כתובת בנין דכרין, אלא חולקים בירושה בשוה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בירושת האב לאחר נטילת שתי הכתובות עוד נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו מטלטלין, שיכול להתקיים בהם דין ירושה, אֵינוֹ כְּלוּם לענין זה, ואין הבנים נוטלים כתובת בנין דכרין, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, יָתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתוּבוֹת, לכל הפחות בשווי דִּינָר.
וְהֵיכָא דְּאִיכָּא בַּעַל חוֹב – ובאופן שיש בעל חוב התובע את חובות מירושת האב, וְאִיכָּא מוֹתָר עַל שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת מַאי דְּשָׁקַל בַּעַל חוֹב – ואמנם יש מותר לאחר גביית שתי הכתובות, אך הבעל חוב נוטל את כל אותו מותר בחובו, כּוּלֵי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּהָוֵי מוֹתָר – לדברי הכל נחשב הדבר שיש מותר מדמי הכתובות, ואף שצריכים היורשים לפרוע את אותו מותר לבעל חוב של אביהם, הרי זה רק לאחר שירשו את אותו מותר, ונמצא שהתקיימה ירושה דאורייתא, ולאחר מכן פרעו בה את חוב אביהם, וְהַנֵּי שָׁקְלֵי כְּתוּבַּת אִמָּן – ואלו נוטלים את כתובת אמם, וְהַנֵּי שָׁקְלֵי כְּתוּבַּת אִמָּן.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מי שהיה נשוי שתי נשים, לְזוֹ כתב בכתובתה אֶלֶף, וּלְזוֹ כתב בכתובתה חֲמֵשׁ מֵאוֹת, ומתו שתיהן בחיי הבעל, ומת הבעל, אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתָר דִּינָר, והיינו שיש דינר אחד יותר מאלף וחמש מאות הדינרים של שתי הכתובות, אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן, וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן, וחולקים בדינר. וְאִם לָאו, אינם גובים כלל את כתובות אמותיהן, אלא חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה בכל הירושה.
אומרת הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם בתחילה, כשמת האב, היו הנכסים מְרוּבִּין, והיה בהם די לגביית שתי הכתובות ומותר דינר, וְנִתְמַעֲטוּ, ואם יגבו עתה את שתי הכתובות לא ישאר אפילו דינר, כְּבָר זָכוּ בָּהֶן היוֹרְשִׁים של הכתובה הגדולה, ולכן הדין הוא גם עתה שגובים את כתובות אמותיהן, אף שכעת כבר לא ישאר כלום לאחר מכן, ולא יוכלו לקיים את דין הירושה של תורה. אך יש להסתפק באופן שבשעת מיתת האב היו הנכסים מוּעָטִין, והיה צריך להיות הדין שלא ירשו את הכתובות אלא יחלקו בשווה, וְנִתְרַבּוּ הנכסים, וכעת יכולים הם לגבות את הכתובות ולהשאיר מותר, מַאי – מה הדין באופן זה. אָמַר רַב נַחְמָן, כְּשֵׁם שֶׁאם היו מְּרוּבִּין וְנִתְמַעֲטוּ אנו אומרים שזָכוּ בָּהֶן הַיּוֹרְשִׁין של הכתובה הגדולה, ואין הדין משתנה, כָּךְ אם היו הנכסים מוּעָטִין, וְנִתְרַבּוּ, כבר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין של הכתובה הקטנה, וזכו בכך שיחלקו בנכסים בשווה, ואין הדין משתנה כשהתרבו הנכסים.
