משנה
מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי אַרְבַּע נָשִׁים, וּמֵת, וארבע הנשים תובעות עתה את כתובותיהן, ולא נכתבו כל הכתובות באותו זמן, אלא בזו אחר זו, נמצא ששעבוד הנכסים אינו שוה אצל כולן, ולכן אם אין בנכסיו די ממון לכל הכתובות, הָרִאשׁוֹנָה, ששעבודה קדם לכולן, קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה [וכל שכן שקודמת היא לשלישית ולרביעית], וּשְׁנִיָּה קודמת לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית קודמת לָרְבִיעִית. כיון שאין כל הנשים גובות את כל סכום כתובתן, יכולות הנשים שכתובתן מאוחרת לטעון שמא כבר פרע הבעל את דמי הכתובה לנשים הראשונות, ועתה הן חוזרות וגובות שלא כדין, ומפסידות להן, ולכן יכולה כל אחת להשביע את זו שלפניה שלא גבתה עד עתה מדמי כתובתה כלום, ולכן הרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית, וּרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, שהרי אינה מפסידה לאשה אחרת כלום, ומדובר באופן שהיתומים גדולים, וסוברת משנתנו שלא אמרו חכמים 'הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה', אלא כשהיתומים קטנים, ונמצא שהרביעית, המוציאה את דמי כתובתה מהיתומים הגדולים, אינה צריכה להשבע. אָמַר בֶּן נַנָּס, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה, נִשְׂכֶּרֶת היא שיכולה לגבות את כתובתה ללא שבועה, אין הדבר כן, אלא אַף הִיא, הרביעית, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, ובגמרא יבואר במה נחלקו תנא קמא ובן ננס.
הָיוּ כּוּלָּן – כל הכתובות יוֹצְאוֹת בְּיוֹם אֶחָד, שנכתבו כולן באותו יום, כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ, אֲפִילּוּ בשָׁעָה אַחַת, זָכְתָה, כיון ששעבודה קודם. וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם, שָׁעוֹת, והיינו מלבד היום בחודש היו כותבים גם את שעת כתיבת השטר, כדי שיידעו שטרו של מי קדם, אם ייצאו שני שטרות באותו יום. הָיוּ כּוּלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת, הרי חל שעבודן של כל הכתובות יחד, וְאם אֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, הרי כל ארבע הנשים חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.
גמרא
שנינו במשנה, 'רביעית נפרעת שלא בשבועה, אמר בן ננס, וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת, אף היא לא תפרע אלא בשבועה'. מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – במה נחלקו תנא קמא ובן ננס. אָמַר שְׁמוּאֵל, כְּגוֹן שֶׁלאחר שנטלו שלש הנשים הראשונות כל אחת קרקע בדמי כתובתה, נִּמְצֵאת שָׂדֶה אַחַת מֵהֶן שֶׁאֵינָה שֶׁלּוֹ – שלא היתה שייכת כלל לבעל, וּבְבַעַל חוֹב מְאוּחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה קָא מִיפְלְגֵי – ומחלוקתם היא בדינו של בעל חוב שזמנו מאוחר מבעל חוב אחר, ואף על פי שמצד הדין צריך הבעל חוב הראשון לגבות תחילה, גבה האחרון תחילה, האם מוציאים מידו מה שגבה ונותנים לבעל חוב הראשון, תַּנָּא קַמָא סָבַר, מַה שֶׁגָּבָה לֹא גָּבָה, אלא מוציאים מידו, ולכן אין צורך להשביע את האשה הרביעית, כיון שאם לאחר זמן יתברר שאחת השדות לא היתה של הבעל, נמצא שהרביעית גבתה לפני אחת הנשים הקודמות לה, ומוציאים מידה ונותנים לאותה שקדמה לה, וְאילו בֶּן נַנָּס סָבַר, שאם קדם בעל חוב מאוחר וגבה, מַה שֶּׁגָּבָה גָּבָה, ואין מוציאים מידו, וממילא כשבאה הרביעית לגבות משביעים אותה, כדי שאם יתברר לאחר זמן שאחת הקרקעות שגבתה אחת הנשים הקודמות לה לא היתה של הבעל, ונמצא שגביית האשה הרביעית הפסידה לאותה אשה שקדמה לה, וצריכה היא שבועה, כפי שכל אחת מהנשים הקודמת לחברתה צריכה להשבע קודם גבייתה.
מביאה הגמרא ביאור אחר במחלוקת תנא קמא ובן ננס שבמשנתנו, וְרַב נַחְמָן אָמַר בשם רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, דְּכוּלֵּי עַלְמָא – לדברי הכל הדין הוא שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מַה שֶּׁגָּבָה לֹא גָּבָה, ומוציאים מידו ונותנים לבעל חוב המוקדם יותר, [וְהָכָא – וכאן, במשנתנו, בְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תִּכְסִיף קָא מִיפַּלְּגֵי – מחלוקתם היא האם חוששים שמא תתקלקל הקרקע שגבתה האשה הרביעית, שלדעת תנא קמא אין חוששים לכך, ולכן אין כל הפסד לשלש הנשים הראשונות בכך שהרביעית גובה ללא שבועה, שהרי אם יתברר שאחת הקרקעות לא היתה של הבעל, ויוציאוה מיד האשה המחזיקה בה, תוכל היא לחזור ולהוציא מיד האשה הרביעית את הקרקע שבידה, כדין בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, שמוציאים מידו. אבל לדעת בן ננס יכולה כל אחת מהנשים הקודמות לרביעית לטעון כנגדה, שמא תימצא הקרקע שבידי שאינה של הבעל, ויוציאוה מידי, וכשאחזור לגבות ממך את הקרקע שגבית, כדין בעל חוב מאוחר שקדם וגבה שמוציאים מידו, יתברר שקלקלת את הקרקע, כיון שידעת שאינה עתידה להשאר בידייך, והרי יתכן שכבר גבית כתובתך, ונמצא שבכך שאת נוטלת קרקע זו את גורמת לי הפסד בעתיד, ולכן יכולות שלש הנשים להשביע את הרביעית קודם שתגבה את כתובתה, שעדיין לא גבתה מבעלה כלום בדמי כתובתה, כפי שהן עצמן נשבעות].
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְּימָא לָן הֲכִי – וכך מקובל בידינו לענין הלכה, דְּבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מַה שֶּׁגָּבָה לֹא גָּבָה, ומוציאים מידו.
מקשה הרי"ף על פסיקתו: וְהָא דְּגַרְסִינָן בְּמסכת עֶרְכִין, פֶּרֶק אֵין בְּעֶרְכִין (ז:), בְּעִנְיָן מי שאָמַר עֶרְכִּי עָלַי, וְחָזַר וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי, ונמצא שהתחייב להקדש פעמיים דמי ערכו, וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים, שהם דמי ערכו, ונתן ארבע סלעים להתחייבותו השניה, וסלע אחד להתחייבותו הראשונה, יצא ידי שניהם, כיון שבַּעַל חוֹב מְאוּחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה, מַה שֶּׁגָּבָה גָּבָה [ולכן יכול הוא לשלם תחילה את התחייבותו השניה, ואף שנתן רק ארבע לראשונה יצא ידי חובתו, כיון שהסלע החמישי משועבד להתחייבותו הראשונה, וכן כשנתן סלע אחד להתחייבותו הראשונה יצא ידי חובתו, כיון שאין לו יותר מכך, ובתנאי שעשה כל על פי כהן, שהעריך את נכסיו וראה שאין לו יותר מסכום זה], ועל כל פנים מבואר שם להלכה שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה, ושלא כמסקנת הרי"ף שההלכה היא שמה שגבה לא גבה.
קָא חֲזֵינָא – וראיתי לְדברי רַב שְׁרִירָא גָּאוֹן ז"ל, דְּכָתַב הָכֵי – שכתב כך ביישוב קושיא זו, אִיכָּא לְמֵימָר – יש לומר בביאור דברי הגמרא בערכין, שמה שגבה גבה, דהָנֵי מִילֵּי – שאמרו כן רק בְּהֶקְדֵּשׁ, כיון ששני ההתחייבויות שלו הן להקדש, דְאֵין הֶקְדֵּשׁ מוֹצִיא מִיַּד הֶקְדֵּשׁ, ואין סברא שלאחר שנתן ממון להקדש עבור ההתחייבות השניה, נוציא את הממון מיד ההקדש, ונחזיר את אותו ממון ליד ההקדש כדי לקיים את ההתחייבות הראשונה, שהרי בין כך הכל ממון הקדש, אֲבָל כשהחובות הן לאנשים, הרי הֶדְיוֹט מוקדם מוֹצִיא מִיַּד הֶדְיוֹט מאוחר, וּלְפִיכָךְ אנו פוסקים לגבי חוב להדיוט שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מַה שֶּׁגָּבָה לֹא גָּבָה, ומוציאים מידו.
