שנינו במשנה, 'וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס, זֶה מָנֶה, וְזֶה מָאתַיִם, וְזֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, פִּיחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין'. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, חולקים [לְפִי מָעוֹת], שכל אחד נוטל לפי חלקו, ואינם חולקים בשוה, כִּדְאִתְּמַרֵי בְּבָבָא דְּסֵיפָא דְּמַתְנִי' – וכפי שהתבאר בדין האחרון שבמשנה.
הגמרא מביאה את דברי האמוראים בנידון זה, ומיישבת את דבריהם עם משנתנו: אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁנַיִם שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס – שני שותפים שהכניסו ממון לקופת השותפות, זֶה הכניס מָנֶה, וְזֶה הכניס מָאתַיִם, וְהוֹתִירוּ אוֹ פִּיחֲתוּ, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. אָמַר רַבָּה על דברי שמואל, מִסְתַּבְּרָא מִילְּתָא דִּשְׁמוּאֵל – מסתבר דינו של שמואל בְּאופן שֶׁלָּקְחוּ בכסף השותפות שׁוֹר לַחֲרִישָׁה, הָעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה, שאז חולקים בשוה ברווחים, כיון שכל אחד אינו יכול להשתמש בחלק שלו לבדו, אלא זקוק לחלק חבירו, ולכן לגבי הרווחים נחשבים הם כמי שחלקם שוה בשור, אֲבָל לָקְחוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה, וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה, פֵּירוּשׁ, כְּגוֹן שֶׁלאחר שקנו אותו על דעת לחרוש בו, נִּמְלְכוּ עָלָיו – חזרו בהם והחליטו לְהַעֲמִידוֹ לִטְבִיחָה, על דעת לַחֲלוֹק בְּאֵיבָרָיו, שכל אחד יטול כפי חלקו, וְאַחַר כָּךְ, קודם ששחטוהו, נִזְדַּמֵּן לָהֶם וּמְכָרוּהוּ חַי, באופן זה אנו אומרים שאינם חולקים בשוה, אלא זֶה נוֹטֵל לְפִי מָעוֹתָיו, וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מָעוֹתָיו, הוֹאִיל וְאִילּוּ טְבָחוּהוּ כפי מחשבתם האחרונה, וְחָלְקוּ בְּאֵיבָרָיו, הָיָה זֶה נוֹטֵל שְׁלִישׁ מִגּוּפוֹ, וְזֶה שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. וְרַב הַמְנוּנָא נחלק על דברי רבה, ואָמַר, אֲפִילּוּ אם לָקְחוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה, ונמלכו לשוחטו, וְעוֹמֵד הוא כעת לִטְבִיחָה, וקודם שטבחוהו הזדמן להם ומכרוהו כשהוא חי, מכל מקום הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע, הוֹאִיל וּכְשֶׁהוּא חַי מְכָרוּהוּ, וַעֲדַיִן לֹא חָלְקוּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא חָלְקוּ עֲדַיִין הַשֻּׁתָּפוּת קַיֶּימֶת, וּלְפִיכָךְ הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
וְאוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מֵהָא דִּתְנַן – והקשתה הגמרא על דברי שמואל, האומר שחולקים בשוה, ממה ששנינו במשנתנו, וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, וְהוֹתִירוּ אוֹ פִּיחֲתוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין, והיינו לפי ממון, ולא בשוה, מַאי לָאו – והאם אין כוונת המשנה באומרה 'הוֹתִירוּ', שהוֹתִירוּ מַמָּשׁ, ובאומרה 'פִּיחֲתוּ' כוונתה שפִּיחֲתוּ מַמָּשׁ, וְאף על פי כן אמרה המשנה שחוֹלְקִין לְפִי מָעוֹת, ולא כדברי שמואל האומר שחולקים בשוה, ומבאר הרי"ף, וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּתַרְוַיְיהוּ – והקושיא על שמואל היא לפי שני האמוראים שפירשו את דבריו, בֵּין לְרַבָּה וּבֵין לְרַב הַמְנוּנָא, שהרי לדברי שניהם יש אופן שאמר בו שמואל שחולקים בשוה, ואילו במשנה מבואר שחולקים לפי מעות.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, אין כוונת המשנה לאופן שנעשה רווח או הפסד של ממש במעות השותפות, אלא לשון 'הוֹתִירוּ' שבמשנה היינו זוּזֵי חַדְתֵּי – מטבעות חדשים, כלומר, שהכניסו לשותפות מעות ישנים, וסחרו בהם וקיבלו במקומם מעות חדשים המתקבלים יותר אצל הסוחרים, שבאופן זה נוטל כל אחד את סכום המטבעות שהכניס, ולשון 'פִּיחֲתוּ' שבמשנה היינו אַסְתִּירֵי דְּצִינְיָאתָא – שיש כעת בשותפות מעות שנפסלו על ידי המלכות, ואין הסוחרים מקבלים מטבעות אלו, שבאופן זה גם כן נוטל כל אחד כפי חלקו, אבל אם היה רווח או הפסד של ממש, הדין הוא כדברי שמואל, שחולקים בשוה ברווחים ובהפסדים.
מברר הרי"ף את ההלכה: וְקָמָה לָהּ מַתְנִיתִין בְּפֵירוּקָא דְּרַב נַחְמָן – והעמידה הגמרא את משנתנו כתירוצו של רב נחמן, וְהָכֵי הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה, דְּמַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – שמה ששנינו במשנתנו שחוֹלְקִין לְפִי מָעוֹת, לֹא שֶׁהוֹתִירוּ מַמָּשׁ וּפִיחֲתוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהוֹתִירוּ אוֹ פִּיחֲתוּ מֵחֲמַת שִׁינּוּי טִיבְעָא – שינוי המטבעות, וּמָמוֹנָא כִּדְקָאֵי קָאֵי – וסכום המעות עומד כפי שהיה בשעה שהכניס כל אחד את חלקו לשותפות. אֲבָל אִם פִּיחֲתוּ מַמָּשׁ, שהפסידו במסחרם ויש כעת פחות מטבעות מכפי שהיה בתחילת השותפות, אוֹ שהוֹתִירוּ מַמָּשׁ, שהרויחו ממון, ויש להם כעת סכום גדול יותר ממה שהכניסו לשותפות, הֲלָכָה כִּשְׁמוּאֵל, שחולקים בשוה ברווחים או בהפסדים, וְאַלִּיבָּא דְּרַב הַמְנוּנָא – וכפי שביאר רב המנונא את דברי שמואל, דְּאָמַר, [אֲפִילּוּ] לָקְחוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה, ונמלכו, וְעוֹמֵד הוא עתה לִטְבִיחָה, וקודם שטבחוהו מכרוהו כשהוא חי, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. והטעם שפוסקים כדברי רב המנונא, דִּסְתָמָא קָאֲמַר שְׁמוּאֵל – כיון ששמואל אמר את דינו בסתם, ללא חילוק, שהַשָּׂכָר לָאֶמְצַע, ומשמע מדבריו דלֹא שְׁנָא – אין שינוי וחילוק בין אופן שלָקְחוּ לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה, ולֹא שְׁנָא אופן שלָקְחוּ לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה, לעולם חולקים בשוה. וּמַתְנִיתָא מְסַיַּיע לֵיהּ – ויש גם סיוע לדברי רב המנונא ממה ששנינו בברייתא, דְּתַנְיָא, שְׁנַיִם שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע, ומשמע שכך הוא הדין בכל האופנים, וכדברי רב המנונא. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקְמַהּ רַבָּה – והגם שרבה יישב את דברי הברייתא לפי שיטתו, והעמיד אותה כְּשֶׁלָּקְחוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה, שִׁינּוּיָא הוּא – הרי אין זה אלא תירוץ כדי שלא יידחו דבריו לגמרי מחמת הברייתא, וְלָא סַמְכִינָן אַשִּׁינּוּיָא – ולהלכה אין פוסקים כתירוץ, אלא כמשמעות הפשוטה של הברייתא, והיינו כדברי רב המנונא, שלעולם חולקים בשוה ברווח או בהפסד.
