מבאר עתה הרי"ף את הדינים לדעת רבי באופנים שלא הוזכרו בסוגיא: וְאִי אִיכָּא – ואם יש בירושה אַרְבַּע מֵאָה, פַּלְגִין תְּלַת מֵאָה מִינַּיְיהוּ בְּשָׁוֶה – הרי הן חולקות בשלש מאות בשוה, דְּשָׁקְלָא כָּל חֲדָא מִינַּיְיהוּ מֵאָה – ונוטלת כל אחת מהן מנה, וּמֵאָה יְתֵירָא פַּלְגֵי לַהּ דְּמָאתַיִם וּתְלָת מֵאָה בְּשָׁוֶה – ובמאה הנותרים חולקות אותן שתי נשים שכתובתן מאתים ושלש מאות, דִּכְבָר אִסְתַּלְּקָא לַהּ דְּמָנָהּ – שהרי כבר הסתלקה לגמרי אותה שכתובתה מנה, שקיבלה את כל דמי כתובתה, וְלָא פָּשׁ לָהּ מִידִי – ולא נשאר לה דבר לגבות.
וְכֵן נַמִּי אִי אִיכָּא חֲמֵשׁ מֵאָה – וכן באופן שיש בירושה חמש מאות זוז, פַּלְגֵי כּוּלְהוּ לִתְלַת מֵאָה בְּשָׁוֶה – חולקות שלשתן בשוה בשלש מאות, וכל אחת נוטלת מנה, וכיון שהסתלקה עתה אותה שכתובתה מנה, וּמָאתַיִם יְתֵירְתָא פַּלְגֵי לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ בְּשָׁוֶה – במאתים הנותרים חולקות בשוה אותה שכתובתה מאתים עם אותה שכתובתה שלש מאות, ונמצא שבעלת המנה ובעלת המאתים קיבלו כל אחת את כל דמי כתובתן, ובעלת השלש מאות קיבלה רק מאתים. וְאִי אִשְׁתְּכַח בָּתַר הָכֵי מִידִי – ואם לאחר זמן נמצא ממון נוסף בירושת הבעל, שָׁקְלָה לֵיהּ הַךְ דְּאִית לָהּ תְּלַת מֵאָה – נוטלת אותה שכתובתה שלש מאות עוד מנה, כדי להשלים את גביית כתובתה, וְאִי לֹא – ואם לא נמצאו נכסים נוספים לבעל, לֹא – אינה גובה כלום, ומפסידה מאה מכתובתה.
הָדֵין סְבָרָא דְּרַבִּי – זו היא סברתו של רבי, דְּסָבַר, דְּאָזְלִינָן בָּתַר מַאי דְּשָׁווּ לַהֲדָדֵי – שהולכים תחילה בסדר הגביה אחר הממון שכולן שוות בו, דְּכָל הֵיכָא דְּכִי פָּלְגִינַן בֵּינַיְיהוּ בְּשָׁוֶה לָא מָטֵי לַחֲדָא מִינַּיְיהוּ טְפֵי מִדִּילַהּ – ולכן בכל אותו ממון שאם נחלקנו ביניהן בשוה לא תקבל אחת מהן יותר מחלקה, פַּלְגִינַן בֵּינַיְיהוּ בְּשָׁוֶה – מחלקים ממון זה ביניהם בשוה, וְהָכֵי עָבְדִינַן עַד דְּמָטֵי לַחֲדָא מִינַּיְיהוּ שִׁיעוּרָא דְּאִית לַהּ – וכך עושים את החלוקה עד שיגיע לאחת מהן כל שיעור כתובתה, וְכַד מָטֵי לָהּ שִׁיעוּר מַאי דְּאִית לָהּ – וכאשר הגיע לידה שיעור הכתובה שהיא תובעת, מְסַלְּקִינָן לָהּ – מסלקים אותה מהמשך חלוקת דמי הירושה, וּמַאי דְּפָש בָּתַר הָכֵי פַּלְגֵי לֵיהּ הָנָךְ – ובממון שנשאר אחר כך חולקות אותן שכתובתן מרובה יותר, עַד דְּמָטֵי נָמֵי לַחֲדָא מִינַּיְיהוּ מַאי דְּאִית לָהּ – עד שמגיע גם ליד אשה נוספת כל הסכום שהיא תובעת בכתובתה, וּמַאי דְּפָשׁ שָׁקְלָא לֵיהּ הֵיאַךְ – ומה שנשאר אחרי שגם השניה נטלה את כל כתובתה, נוטלת השלישית, עַד דְּמִשְׁתַּלְּמָא כָּל מַאי דְּאִית לַהּ – עד שהיא גובה את כל דמי כתובתה.
אֲבָל רַבִּי נָתָן סָבַר, דְּאַזְלִינָן בָּתַר שִׁיעוּרָא זוּטָא דִּבְכוּלְּהוּ – שהולכים תחילה אחרי השיעור המועט שבכולם, שהוא שיעור שיש לכולם תביעה עליו והוא משועבד להן, ובנידון המשנה היינו שיעור מנה, שאין לאחת מהן פחות משיעור זה, דְּפַלְגֵי לָהּ כּוּלְהוּ בְּשָׁוֶה – שחולקות שלשתן בשוה במנה זה, ומיד מסתלקת אותה שכתובתה מנה מתביעתה, הגם שלא קיבלה עדיין אלא שליש מנה, כיון שאין לה שעבוד על יותר ממנה, וּמַאי דְּפָשׁ מִמָּמוֹנָא – ומה שנשאר מהממון לאחר חלוקה זו, חָזֵינַן מַאי דְּשָׁווּ הָנָךְ תַּרְתֵּי בְּשִׁעְבּוּדֵיהּ – רואים אנו מהו הסכום שלשתי הנשים הנותרות יש בו שיעבוד שוה, ובנידוננו היינו מנה נוסף, שבין אותה שכתובתה מאתים ובין אותה שכתובתה שלש מאות יש להם שעבוד על מנה נוסף זה, ופַּלְגֵי לֵיהּ – ומתחלקות שתיהן בשוה במנה ז, וּשְׁאָרָא – ומה שנשאר לאחר מכן, שָׁקְלָה לֵיהּ הַךְ דְּאִית לַהּ טְפֵי מִכּוּלְהוּ – נוטלת רק אותה ששעבודה גדול משל כולן, עַד דְּמָטֵי שִׁיעוּרָא דְּמִשְׁתְּכַח לְשִׁיעוּרָא רַבָּא דְּכוּלְהוּ – עד שיימצא בירושה שיעור ממון שיש בו כדי לשלם את הכתובה הגדולה שבכולן, דְּהוּא תְּלַת מֵאָה – שזהו שלש מאות זוז.
ואמנם, אף לדעת רבי נתן, אין הכוונה שבטל שעבודה של הראשונה לגמרי, אלא שבינתיים אינה גובה אלא שליש מהמנה הראשון, וְאִי אִיכָּא טוּפְיָינָא עַל תְּלַת מֵאָה – ואם נשאר ממון אחרי שגבתה השלישית את כל השלש מאות שלה, כְּגוֹן דְאִשְׁתַּכַּח אַרְבַּע מֵאָה – כגון שיש ארבע מאות זוז בירושה, כֵּיוָן דְּלֵיכָּא בְּכוּלְהוּ מַאן דְּאִית לַהּ אַרְבַּע מֵאָה – כיון שאין ביניהן שום אשה שכתובתה ארבע מאות, פַּלְגֵי לְהוּ לִתְלַת מֵאָה כִּדְמֵעִיקָּרָא – חולקות הן בשלש מאות הראשונים כפי שהתבאר [שבמנה הראשון חולקות שלש, במנה השני שתים, ואת המנה השלישי נוטלת השלישית לבדה], וְהַךְ מֵאָה יְתֵירְתָא – ואותם מאה יתרים, הֲדַר בֵּיהּ דִּינָא לְכִדְמְעִיקָּרָא – חוזר בהם הדין לכפי שהיה בתחילה, דְּחָזֵינַן מַאי דְּשָׁווּ בֵּיהּ כּוּלְהוּ לַהֲדָדֵי – שרואים מהו שיעור הממון שיש לשלשתן שעבוד בו, וְאותו שיעור שכולן תובעות בשוה מִשְׁתַּעְבֵּד לְכוּלְהוּ – משועבד הוא לשלשתן בשוה, ולכן פַּלְגֵי לֵיהּ בְּשָׁוֶה – חולקות שלשתן בשוה באותו מנה רביעי, לְפוּם מַאי דְּפָרֵישְׁנָא בִּסְבָרָא דִּידֵיהּ בִּפְלוּגְתָּא קָמַיְיתָא – כפי שהתפרשה הסברא של רבי נתן בחלוקה הראשונה, של המנה הראשון. וְהֲכִי נַמִּי עַבְדִינָן – וכך ממשיכים בחלוקה, עַד דְּמִשְׁתַּכְּחֵי שִׁית מֵאָה – עד שיימצאו בירושת הבעל שש מאות זוז, דְּהוּא כְּלָלָא דְּמָמוֹנָא דְּכוּלְהוּ – שזהו סך כל הממון המשועבד לשלש הנשים יחד, וְשָׁקְלָא כָּל חֲדָא מִינַּיְיהוּ שִׁיעוּרָא דִּילַהּ עַד גְּמִירָא – ואז נוטלת כל אחת את שיעור כתובתה עד סופו.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְטַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי עָדִיף וּטְפֵי מִסְתַּבֵּר – וסברתו של רבי עדיפה ומסתברת יותר, שאת כל הממון ששלשתן תובעות, והיינו שלש מאות, מחלקים ביניהן בשוה, וכן הלאה, הִילְכָּךְ הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ולכן הלכה כרבי.
וּמַאן דְּלָא סַגִּיא לֵיהּ בְּהַאי פֵּירוּשָׁא – ומי שאין מספיק לו פירוש זה, לְעַיֵּין בְּסוֹף מַסֶּכְתָּא, בְּפֵירוּשָׁא דִּכְתִיבְנָא לֵיהּ – בפירוש שכתבתיו בְּלָשׁוֹן עַרְבִי.
