שנינו במשנה, 'היו כולן יוצאות בשעה אחת, ואין שם אלא מנה, חולקות בשוה'. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שְׁנֵי שְׁטָרוֹת על מכירת או נתינת קרקע הַיּוֹצְאִין בְּיוֹם אֶחָד – שנכתבו שניהם באותו יום, רַב אָמַר, חוֹלְקִין בקרקע הכתובה בשטר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, שׁוּדָא דדַּיָּינֵי – יעשו בזה הדיינים כפי ראות עיניהם. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל. ומוסיף ומבאר, וְהַאי שְׁמַעְתָּא – ונידון זה שבסוגייתנו, בִּשְׁטָרֵי קַרְקָעוֹת הִיא, כְּגוֹן שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁל שְׁנֵי לָקוֹחוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת, אוֹ שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מְקַבְּלֵי מַתָּנָה, שבאופן זה ברור שרק השטר שנכתב ראשון הוא האמיתי, ואילו השני אינו כלום, שהרי כתבו המוכר לאחר שכבר לא היתה הקרקע ברשותו, אֲבָל אם היו אלו שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁל הוֹדָאוֹת כל חוב, וְכן שטרות של הַלְוָאוֹת, הַיּוֹצְאִים בְּיוֹם אֶחָד, לָא פָּלִיג שְׁמוּאֵל – אין שמואל חולק, שהרי ודאי שני השטרות אמיתיים, וחולקים בשוה, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנתנו, מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שָׁלֹשׁ נָשִׁים, וּמֵת, כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה, וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם, וְשֶׁל זוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, הרי הן חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. וּכְבָר בָּרֵירְנָא לְהָא שְׁמַעְתָּא – וכבר ביארנו סוגיא זו דִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּיוֹם אֶחָד שַׁפִּיר – היטב, לעיל בְּפֶרֶק הַכּוֹתֵב.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אִימֵּיהּ – אימו דְּרָמִי בַּר חָמָא, בְצַפְרָא כְּתַבְתִּינְהוּ לִנְכָסֵהָּ לְרָמִי בַּר חָמָא – בבוקרו של היום כתבה את נכסיה לבנה רמי בר חמא, וּלְאוּרְתָא כְּתַבְתִּינְהוּ – ובערבו של אותו יום כתבה את נכסיה לְרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא. אָתָא רָמִי בַּר חָמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת – בא רמי בר חמא לפני רב ששת לדין, אוּקְמֵיהּ בְּנִכְסֵי – העמיד אותו בנכסי האם, ככתוב בשטר שנעשה בבוקר. אָתָא רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – בא רב עוקבא בר חמא לפני רב נחמן, אוּקְמֵיהּ בְּנִכְסֵי – העמידו בנכסי האם, ככתוב בשטר שנעשה בערב. אָתָא רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – בא רב ששת לפני רב נחמן, ואָמַר לֵיהּ, מַאי טַעֲמָא עָבַד מַר הֲכִי – מדוע פסקת את הדין כך, שיהיו הנכסים ביד רב עוקבא בר חמא. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן בשאלה, וּמַר מַאי טַעֲמָא עָבַד הֲכִי – ומדוע העמדת אתה את הנכסים ביד רמי בר חמא. אָמַר לֵיהּ רב ששת, מִשּׁוּם דְּקָדֵים – כיון ששטרו של רמי בר חמא היה מוקדם, שהרי נכתב בבוקר. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, אַטּוּ בִּירוּשָׁלַיִם קַיְּימִינַן – וכי נמצאים אנו בירושלים, דְּכָּתְבִינַן שָׁעוֹת, והרי בכל מקום מלבד ירושלים אין כותבים שעות, ונמצא שחל השעבוד של כל השטרות בסוף היום, וכיון ששני השטרות נכתבו באותו יום, חל שעבודם יחד בסוף היום, ואין עדיפות לרמי בר חמא בכך ששטרו נכתב בבוקר. תמה רב ששת ושאל את רב נחמן, וְאֶלָּא מַר מַאי טַעֲמָא עָבַד הָכֵי – אם כן, ששני השטרות חלו יחד, מדוע פסקת שיהיו כל הנכסים לרב עוקבא בר חמא. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, כיון שהדין הוא כדברי שמואל, שבשני שטרות היוצאים ביום אחד עושים שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי, וכיון שהיה הדבר תלוי בדעתי, פסקתי שיהיו כל הנכסים לרב עוקבא. אמר לו רב ששת, אם כן, אֲנָא נַמִּי שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי עָבְדִי – גם הפסק שפסקתי אני יכול להתפרש כשודא דדייני, וכיון שהפסק שלי היה קודם, הרי יצא רמי בר חמא מאצלי כשהוא זכה בנכסים, ואינך יכול להוציאם מידו ולומר שיהיו לרב עוקבא. אָמַר לֵיהּ רב נחמן שתי תשובות, חֲדָא – תשובה אחת, אֲנָא דַּיָּינָא וּמַר לָאו דַּיָּינָא – הרי אני דיין, ומר אינו דיין, ו'שודא דדייני' נעשה רק על ידי דיין. וְעוֹד תשובה, מֵעִיקָּרָא לָאו בְּתוֹרַת הֲכִי אֲתֵית לֵיהּ – הרי מתחילה לא היתה כוונתך לעשות שודא דדייני, אלא סברת שהנכסים של רמי בר חמא מחמת ששטרו קודם, וכיון שלא התכוונת לעשיית שודא דדייני, אינך יכול לפרש כעת את פסק דינך באופן זה.
ומפרש הרי"ף, הַאי עוּבְדָּא דְּאִימֵּיהּ – מעשה זה של אמו דְּרָמֵי בַּר חָמָא, מַתְּנַת בָּרִיא הִיא, בִּשְׁטָרָא לְחוֹד בְּלֹא קִנְיָן – ולכן הועילה היא בשטר לבד ללא קנין, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה (קדושין כו.), נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, נִקְנִין בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה. ומבאר הרי"ף את דבריו, דְּאִי אִית בֵּיהּ קִנְיָן – שהרי אם היה קנין באותו שטר מתנה, הֲוָה קַיְימָא בִּידֵיהּ דְּמַאן דְּקָדֵים – היו הנכסים עומדים בחזקת מי שקדם קניינו אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת, ומכך שהיתה הזכות בנכסים תלויה בשטר ובזמן הכתוב בו, מוכח שהיה זה שטר מתנת בריא, שאינו צריך קנין.
הַנְהוּ תְּרֵי שְׁטָרֵי דְּאָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – מעשה בשני שטרות מכירה על אותה קרקע שבאו לפני רב יוסף, חַד הֲוָה כָּתוּב בֵּיהּ – באחד מהם היה זמן כתיבתו בַּחֲמִשָּׁה בְּנִיסָן, וְחַד הֲוָה כָּתוּב בֵּיהּ בְּנִיסָן סְתָמָא – ובאחד מהם היה כתוב שזמנו ב'ניסן' סתם, ללא פירוט יום החודש, אוּקְמֵיהּ רַב יוֹסֵף לְהַהוּא גַּבְרָא דַּחֲמִשָּׁה בְּנִיסָן בְּנִכְסֵי – העמיד רב יוסף את הקרקע בחזקתו של האדם שנכתב זמנו בשטר בחמשה בניסן. אָמַר לֵיהּ אִידָךְ – אמר האדם השני לרב יוסף, וַאֲנָא אַפְסִיד – האם אני אפסיד לגמרי, ולא יהיה לי שום חלק בקרקע. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, אַתְּ, יָדְךָ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, והטעם לכך, אֵימוּר בַּר עֶשְׂרִין וְתִשְׁעָה בְּנִיסָן אַתְּ – כיון שניתן לומר ששטרך נכתב בעשרים ותשעה בניסן, ושטרו של חברך, הכתוב בחמשה בניסן, קודם לך. אָמַר לֵיהּ אותו אדם, מאחר ואיני מקבל את הקרקע שקניתי, הרי יכול אני לחזור על המוכר ולתובעו שיחזיר לי את הממון ששילמתי לו תמורת הקרקע, ואם לא יהיה לו ממון או נכסים בני חורין לפרוע לי, אוכל לגבות מנכסים שמכר משעת המכירה ועד עתה, כיון ששטר המכירה על הקרקע, שהתברר כעת שאינו כלום, נחשב כשטר הלוואה על אותם מעות ששילם הקונה בטעות, וכשם שחוב הכתוב בשטר נגבה מנכסים משועבדים, כך ממון זה ששילם הלוקח בטעות נגבה מנכסים משועבדים, וְלכן ביקש מרב יוסף, נִיכְתּוֹב לִי מַר טִירְפָא מֵאִיָּיר וְאֵילָךְ – יכתוב לי אדוני שטר בית דין, שיהיה כתוב בו שאני יכול לגבות מהלקוחות שקנו קרקעות מאותו מוכר מחודש אייר והלאה, שהרי גם אם נכתב שטרו בעשרים ותשעה בניסן, יכול הוא לגבות מלקוחות שקנו מאייר והלאה. דחה רב יוסף את דבריו ואמר לו, אינך יכול לגבות מלקוחות שקנו מאייר והלאה, כיון שלוקח זה מָצֵי אָמַר לָךְ – יכול לטעון כנגדך, אַתְּ בַּר חַד בְּנִיסָן – שמא באמת שטרך נכתב באחד בניסן, וְהִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, כלומר, היית יכול ליטול את הנכסים שקנית באחד בניסן, והלוקח השני, שזמנו בחמשה בניסן, שטרו הוא הפסול, ושלא כדין נטל ממך את הנכסים, וכיון שכך, לא יוכל לגבות את הקרקע מיד הלקוחות. מבררת הגמרא, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ – מה תקנתו של אותו אדם, וכיצד יוכל לגבות את הממון ששילם למוכר שלא כדין. ומבארת, לִיכְתְּבוּ הַרְשָׁאָה זֶה לְזֶה – שני הקונים, אותו שזמנו בחמשה בניסן ואותו שזמנו בניסן סתם, יכתבו 'הרשאה' זה לזה, שבהרשאה זו נותן האחד כח לחבירו לתבוע בשמו ועבורו את הממון, וכיון שאחד משניהם ודאי שילם מעות למוכר ללא קבלת תמורה, יכול הוא להוציא את הקרקע מיד הלקוחות שקנו קרקעות אחרי ניסן, או מכח עצמו, או מכח חבירו שהוא בא בהרשאתו.
