שנינו בברייתא, 'מוכרת והולכת עד כדי כתובתה', ומדייק מכך הרי"ף, מֵהָא שַׁמְעִינָן – מברייתא זו אנו לומדים, דְּאפילו אם הניח הבעל קרקעות רבות, לֵית לָהּ לְזַבּוּנֵי – אינה רשאית למכור לצורך מזונותיה אֶלָּא בשיעור שהוא כְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ, אֲבָל יוֹתֵר מִכְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ, לֹא – אינה רשאית למכור, ואף שנשארו נכסים רבים ברשותם, כיון שחיוב המזונות הוא מכח 'תנאי כתובה', לא נתנו חכמים כח בתנאי כתובה יותר מהכתובה עצמה, ולכן אינה רשאית למכור מקרקעות הירושה לצורך מזונותיה אלא בשיעור דמי כתובתה (ספר הזכות לרמב"ן).
וְקַשְׁיָא לָן הָא דְּגַרְסִינָן – וקשה לנו על דין זה ממה שלמדנו להלן בְּפֶרֶק שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵירוֹת, הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה לאחר זמן לבדה, וְאָמְרָה, מֵת בַּעֲלִי, אם רָצְתָה, הרי היא נִיזוֹנֶת מנכסיו, ואם רָצְתָה הרי היא גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ [אך אינה יכולה לגבות כתובתה וליטול מזונות, כיון שמשעה שתובעת האלמנה דמי כתובתה מראה בכך שרצונה להנשא לאחר, ושוב אין לה מזונות]. אָמְרָה האשה הבאה ממדינת הים גֵּרְשַׁנִי בַּעֲלִי, ותובעת כתובתה [אך לא מזונות, שהרי לגרושה אין מזונות מנכסי הבעל], הרי היא מִתְפַּרְנֶסֶת וְהוֹלֶכֶת מנכסיו עַד כְּדֵי שיעור כְּתוּבָּתָהּ, וְאוֹקְמַהּ שְׁמוּאֵל – והעמיד שמואל את הדין האמור במשנה בְּאופן שֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת, כיון שלדעת שמואל אם לא שמעו בו שמת אין לה מזונות [מחשש שמא לפני שהלך למדינת הים התפיס בידיה מטלטלין שתתפרנס מהם, או שמא הסכימה שלא להתפרנס ממנו אלא שיהיו מעשי ידיה שלה. ורק באופן ששמעו בו שמת יש לה מזונות, ואין חוששים שמא התפיס בידה מטלטלין, כיון שבין כך כשתבא לגבות כתובתה תצטרך להשבע שלא היה בידיה כלום משל בעלה, וכן גם אם הסכימה להתפרנס ממעשי ידיה, הרי משעה שמת אין לו זכות במעשי ידיה]. וּמַקְשִׁינַן – והקשתה על כך הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה השיעור של עַד כְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ, שרק עד שיעור זה יכולה היא להתפרנס, ומדוע לא תתפרנס יותר משיעור דמי כתובתה. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, אכן היה ראוי לומר שתהיה ניזונת מנכסיו לעולם, מאחר ושמעו בו שמת, ומתנאי כתובה הוא שתהיה האלמנה ניזונת מנכסי הבעל לעולם, אך באופן זה אִיהִי אַפְסְדָה אַנַּפְשָׁהּ – היא הפסידה לעצמה בכך דְּאָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעֲלִי, ולדבריה אין לה מזונות כלל, אך יש לה כתובה, ולכן נוטלת היא מזונות בשיעור כתובתה, ששיעור זה מגיע לה ממה נפשך, או בתורת מזונות [אם לא התגרשה] או בתורת כתובה [אם התגרשה]. מסיים הרי"ף את קושייתו, וְשַׁמְעִינָן מִינָהּ – ועל כל פנים מבואר בסוגיא שם, דְּאִי לֹא אָמְרָה גֵּרְשַׁנִי בַּעֲלִי, היתה נִיזוֹנֶת וְהוֹלֶכֶת עַד לְעוֹלָם, וזהו שלא כמסקנת הרי"ף לעיל על פי סוגייתנו, שאינה ניזונת אלא כשיעור דמי כתובתה, ולא יותר.
הרי"ף מביא תירוץ על קושיא זו, ודוחהו: וְאַשְׁכַּחְנַן פֵּירוּקָא לְמִקְצָת רַבְּוָואתָא – ומצאנו תירוץ לקושיא זו שתירצו מקצת מרבותינו, דְּאָמְרֵי – וכך אמרו, הָא דְּאַמְרִינָן – דין זה שאמרו בסוגייתנו, שהאלמנה ניזונת רק עַד כְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ, היינו בְּאופן שהשאיר הבעל נְכָסִים מוּעָטִין, וְהַךְ אַחֲרִיתִי – והמבואר בסוגיא להלן, שניזונת לעולם, היינו בִּנְכָסִים מְרוּבִּים. ודוחה הרי"ף את תירוצם, וְהַאי פֵּירוּקָא דְּחִיקָא הוּא – ותירוץ זה דחוק הוא, וְלֹא אַשְׁכְּחָן לֵיהּ עִקָּר – ולא מצאנו יסוד לחילוק זה בין נכסים מרובים לבין נכסים מועטים. וְעוֹד, גם לפי דבריהם לא התבאר כַּמָּה הֵן נְכָסִים מְרוּבִּין וְכַמָּה הֵן נְכָסִים מוּעָטִין בְּהַאי דִּינָא – לגבי דין זה, הִלְכָּךְ לֵיכָּא לְמִיסְמַךְ עַל הַאי פֵּירוּקָא – ולכן אין לסמוך על תירוץ זה.
מיישב הרי"ף בדרך אחרת את הקושיא, וַאֲנָן מִסְתַּבְּרָא לָן פֵּירוּקָא דְּהַאי קוּשְׁיָא – ומסתבר לנו ליישב קושיא זו כך, הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בסוגייתנו, שמוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת עַד כְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ, ומשמע מכך אֲבָל יָתֵר מִכְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ לֹא, היינו בִּדְלֹא אֶפְשָׁר לַהּ לְאִתְזוֹנֵי אֶלָּא מִמְּקַרְקְעֵי – באופן שצריכה היא למכור קרקעות לצורך מזונותיה, הִלְכָּךְ לֵית לָהּ לְזַבּוּנֵי – ולכן באופן זה אמרו שאין לה למכור אֶלָּא בשיעור שהוא כְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ, ולא יותר. וְהַךְ אַחֲרִיתִי – ואילו הברייתא האחרת, המובאת להלן, דְּשַׁמְעַת מִינָהּ – שמוכח ממנה שהאלמנה נִיזוֹנֶת לְעוֹלָם, מַיְירֵי בִּדְאֶפְשָׁר לָהּ לְאִתְזוֹנֵי – היינו באופן שאינה צריכה למכור קרקעות למזונותיה, אלא יכולה היא להיות ניזונת מִפֵּירֵי דִּמְקַרְקְעֵי – מפירות הקרקע, וּמֵאַגְרָא דְּבָתֵּי – ומשכירות הבתים שהניח בעלה, וּמַאי דְּדָמֵי לֵיהּ – וכן כל כיוצא בזה, שהם רווחים שיש מהקרקעות [ואף שאין אלמנה ניזונת ממטלטלין, כיון שכאן מדובר שהיו פירות אלו מחוברים לקרקע בזמן מיתתו, דינם כקרקע לענין זה (ספר הזכות לרמב"ן)]. מוסיף הרי"ף, וְדַיְיקִינָן – ויש לדייק כן מִדְּקָתָּנֵי בְּהַאי מַתְנִיתָא – מכך שבברייתא שבסוגייתנו אמרו לשון 'מוֹכֶרֶת', והיינו שמוכרת היא קרקעות, ולכן אינה יכולה למכור יותר מכדי כתובתה, וּבְהַךְ – ואילו בברייתא להלן לֹא קָתָנֵי לשון 'מוֹכֶרֶת', אֶלָּא לשון 'נִיזוֹנֶת', והיינו שמתפרנסת היא מהרווחים של הקרקעות, ולכן ניזונת היא לעולם.
