אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא, אַלְמָנָה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת מיורשי בעלה, אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ, ואינה יכולה לתובעם עוד, כי בודאי מחלה עליהם. תמהה הגמרא על לשון זו, הַשְׁתָּא – עתה, אפילו אם שהתה שְׁתַּיִם הדין הוא שאִבְּדָה מזונותיה, שָׁלֹשׁ מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך לומר שאם שהתה שלש שנים איבדה מזונותיה, והרי כבר כשעברו שנתיים הפסידתם. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין הכוונה שיש שני שיעורי זמן באותה אשה, אלא מדובר כאן בשתי נשים, כָּאן – השיעור של שנתיים הוא בַּעֲנִיָּיה, הזקוקה למזונות, ומכך שלא תבעתם במשך שנתיים מוכח שמחלה עליהם, וכָּאן – השיעור של שלש שנים הוא בַּעֲשִׁירָה, שאינה זקוקה כל כך למזונות אלו, ויתכן שמחמת כן לא תבעתם מיד, אבל אם עברו שלש שנים ולא תבעתם, ודאי מחלה עליהם. אִי נַמִּי – תירוץ נוסף, כָּאן – השיעור של שלש שנים הוא בִּצְנוּעָה, המתביישת לתבוע מזונותיה, ויתכן שמחמת כן השתהתה מלתובעם, ואין זו ראיה שמחלה עליהם, כָּאן – ואילו השיעור של שנתיים הוא בִּפְרוּצָה, שאינה מתביישת לתבוע מזונותיה, ואם שהתה שנתיים ולא תבעתם, ודאי מחלה עליהם.
מוסיפה הגמרא, אָמַר רָבָא, לֹא אֲמָרָן – לא אמרו דין זה, שאם שהתה שיעור זמן של שנתיים או שלש ולא תבעה מזונותיה, שהפסידה אותם, אֶלָּא לְמַפְרֵעַ – רק לגבי המזונות שכבר עבר זמנם, ואכלה משלה או שלוותה ואכלה, שיכולה היא לתבוע מהיורשים שיחזירו לה את הוצאותיה, ואם לא תבעתם בשיעור זמן של שנתיים או שלש אינה יכולה עוד לתובעם, אֲבָל מזונות לְהַבָּא, יֵשׁ לָהּ, ולא הפסידתם.
הגמרא דנה לגבי אופן שיש דין ודברים בין האלמנה ליתומים לגבי המזונות: בָּעֵי [-הסתפק] רַבִּי יוֹחָנָן, יְתוֹמִים אָמְרוּ, נָתַנְנוּ את המזונות, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נָטַלְתִּי, עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה לדבריו. ומבאר רבי יוחנן את צדדי הספק, האם אנו אומרים שנִכְסֵי בְּחֶזְקַת יַתְמֵי קַיְימֵי – הנכסים עומדים בחזקת היתומים, שהם יורשי המת, וְעַל הָאַלְמָנָה לְהָבִיא רְאָיָה כדי להוציא מידם, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, נִכְסֵי בְּחֶזְקַת אַלְמָנָה קַיְימֵי – שהחשיבו חכמים את הנכסים כאילו הם עומדים בחזקת האלמנה לגבי הדברים המשועבדים לה, כדי שלא יוכלו היורשים לטעון שפרעו לה, וְעַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה.
מביאה הגמרא ראיה לנידון זה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה מברייתא זו, דְּתָנֵי לֵוִי, אַלְמָנָה הניזונת מנכסי יתומים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת לאחר, עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה שנתנו לה מזונותיה, כיון שנחשבים הנכסים בחזקתה לענין זה. אך לאחר שנִשֵּׂאת, ותובעת היא מזונות של שנים קודמות, כיון שעתה כבר אין הנכסים נחשבים בחזקתה, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה שעדיין לא קיבלה מזונותיה.
בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת – שאלו בני הישיבה את רב ששת, אלמנה המוֹכֶרֶת קרקעות של בעלה לְצורך מְזוֹנוֹת של עצמה, מַהוּ שֶׁתַּחֲזוֹר וְתִטְרוֹף בִּכְתוּבָּתָהּ – האם יכולה היא לחזור ולגבות את אותן קרקעות מהלקוחות, כדי לגבות מהן את דמי כתובתה, אף שהיא עצמה מכרה אותן, שהרי הקרקעות משועבדות לכתובתה, ושעבוד זה קדם לקניית הלקוחות, וכשם שאם היה הבעל מוכר את הקרקעות היתה יכולה להוציאם מיד הלקוחות ולגבות, כך עתה שהיא מכרתם יכולה היא לגבות אותם מהלקוחות בכתובתה. ומבארת הגמרא את צדדי הספק, קָא מִיבַּעְיָא לְהוּ – וספק זה תלוי בִּדבריו דְרַב יוֹסֵף, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף, אַרְמַלְתָּא דְזַבִּין – אלמנה שמכרה מנכסי ירושת בעלה, אַחֲרָיוּתָא אַיַּתְמֵי – האחריות על מכירה זו מוטלת על היתומים, ואם חוזרים הלקוחות בתביעה על כך שבעלי חובות של האב הוציאו מהם את הקרקע, תביעתם היא על היתומים, וְכן בֵי דִּינָא דְזַבִּין – בית דין שמכר מנכסי היתומים [כגון לצורך קבורת המת או לצורך היתומים עצמם], גם כן אַחֲרָיוּתָא אַיַּתְמֵי – האחריות של מכירת קרקע זו כלפי הלקוחות מוטלת על היתומים, ולפי דין זה יש להסתפק בנידון זה, מַאי – מה הדין כאשר האלמנה עצמה באה לגבות מהלקוחות את הקרקע שהיא מכרה להם, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים דכֵּיוָן דְּאַחֲרָיוּתָא אַיַּתְמֵי – מאחר ואחריות המכירה מוטלת על היתומים, ולא עליה, טָרְפָא – רשאית היא לגבות את הקרקעות מהלקוחות לצורך גביית כתובתה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שאופן זה שונה, כיון דמָצֵי אָמַר לָהּ – יכול הלוקח לטעון כנגדה, נְהִי דְּאַחֲרָיוּתָא דְּעָלְמָא לָא קַבֵּלִית עָלַיךְ – אמנם לא קיבלת על עצמך אחריות במכירת קרקע זו לגבי אנשים זרים שיגבו את הקרקע, ולגבי מקרים כאלו האחריות מוטלת על היתומים, אך אַחֲרָיוּת דְּנַפְשִׁיךְ קַבּוֹלֵי קַבֵּילְתְּ – ודאי קיבלת עלייך אחריות לגבי עצמך, שלא תגבי את הקרקע עצמה שמכרת לצורך עצמך, לגבות את כתובתך.
אָמַר לְהוּ – השיב להם רַב שֵׁשֶׁת לתלמידיו, תְּנִיתוּהָ – ניתן לפשוט ספק זה ממה ששנינו בברייתא, אלמנה הניזונת מנכסי יתומים, מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת – מוכרת מקרקעות בעלה רק עַד כְּדֵי שיעור כְּתוּבָּתָהּ, ולא יותר, וְסָמַך לָהּ – וסומכת היא על הקרקע הנשארת, שֶׁתִּגְבֶּה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר, שְׁמַע מִינָהּ – ומוכח מדברי הברייתא, שרק אם שִׁיְּירָה – השאירה קרקעות ברשות היתומים, אִין – אכן גובה היא מהם את דמי כתובתה, אבל אם לֹא שִׁיְּירָה, אלא מכרה את כל הקרקעות שהשאיר בעלה, לֹא – אינה גובה, ואין אומרים שתוציא מהלקוחות את הקרקעות שמכרה לצורך מזונותיה, והיינו כטעם שהתבאר, שקיבלה על עצמה אחריות לגבי זה שהיא עצמה לא תגבה מהם את הקרקעות שמכרה להם.
