הרי"ף דן עתה בענין זה של תפיסת כתובה ממטלטלין: אַלְמָא – מוכח מדברי רבינא ורבא, דתְּפִיסָה דִּכְתוּבָּה מִמִּטַּלְטְלִי לֹא מְהַנְיָא – שאין מועילה תפיסת מטלטלין של היורשים על ידי האלמנה בדמי כתובתה, וְקַשְׁיָא לָן הָא דְּגַרְסִינָן לְקַמָּן – וקשה על כך מהמעשה המובא בגמרא להלן, הַהִיא אִתְּתָא דְּתָפְסָה בִּכְתוּבָּתָהּ כָּסָא דְכַסְפָּא – מעשה באשה שתפסה כוס של כסף בשביל גביית כתובתה, ולא היה בכוס זה כדי שיעור כל כתובתה, ותבעה מזונות מהיתומים, והנידון היה האם לאחר שגבתה בתפיסה זו מקצת כתובתה הפסידה מזונותיה, כמו הגובה את כל כתובתה שהפסידה מזונותיה, או לא, אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – ובאה לפני רבא לתבוע מהיתומים דמי מזונותיה, ואָמַר רבא, לֵית דְּחָשׁ לָהּ לְהָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – אין מי שחושש להלכה לשיטת רבי שמעון, דְּאָמַר, לֹא אַמְרִינָן מִקְצָת כֶּסֶף כְּכָל כֶּסֶף – שלדבריו אין אומרים שכאשר יש לאלמנה תביעה על מקצת כסף כתובתה הרי זה כאילו תובעת היא את כולה ואינה מפסידה את זכותה למזונות, אלא רק כשיש לה עדיין זכות בכל דמי כתובתה, שלא גבתה כלום, יש לה מזונות מנכסי היתומים, אבל אם כבר גבתה מקצת מדמי כתובתה, אין לה מזונות, אלא אין הלכה כרבי שמעון, אלא כחכמים, שכל זמן שיש לאלמנה זכות בגביית כתובתה, ואפילו רק במקצתה, וכגון כאן שגבתה חלק ממנה, יש לה זכות לקבל מזונות מנכסי היתומים. ועל כל פנים מוכח ממעשה זה שהועילה תפיסתה של האלמנה באותה כוס של כסף, אף שהיא מטלטלין, והיינו שלא כדברי רבא עצמו בסוגייתנו, שאין מועילה תפיסת מטלטלין לצורך גביית כתובה. וְגַרְסִינָן תּוּ – ועוד למדנו במסכת שבועות בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת (לב:), לגבי האמור שם שאם השביעה האשה עד אחד שיעיד על מיתת בעלה, ועל ידי זה תוכל לגבות את כתובתה, והוא נשבע שאינו יודע עדות, ואחר כך הודה שידע עדות זו, שחייב הוא קרבן שבועת העדות, ושאלה על כך הגמרא, שָׁמַעַתְּ מִינָהּ מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע חַיָּיב – האם יש ללמוד מכאן שהמשביע עד שיבוא להעיד לו על עדות קרקע, ונשבע לשקר שאינו יודע לו עדות, שחייב הוא בקרבן שבועה, שהרי כתובה נגבית רק מן הקרקע. וְדָחֵינַן – ודחתה הגמרא ראיה זו ואמרה, דִּילְמָא דְּתָפְסָה מִטַּלְטְלִי – שמא מדובר באופן שתפסה האשה מטלטלין בדמי כתובתה, דְּשַׁמְעַת מִינָהּ – ומוכח מדחייה זו של הגמרא, דִּתְפִיסַת מִטַּלְטְלִי לִכְתוּבָּה מְהַנְיָא – שמועילה תפיסת מטלטלין לגביית כתובה.
וְחָזֵינַן לְחַד מִן רַבְּוָותָא דְּקָאָמַר – וראינו את דבריו של אחד מרבותינו, שאמר בישוב הסתירה בדברי רבא, הָא דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר נַפְתָּלִי לְרָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, שאין תפיסת מטלטלין לגביית כתובה מועילה, לֵיתָא – אין זה נכון להלכה, דְּהָא הֲדַר בֵּיהּ רָבָא – שהרי חזר בו רבא מדבריו, כמו שמוכח בְּהַאי מַעֲשֶׂה דְהַהִיא אִתְּתָא דְּתָפְסָה כָּסָא דְכַסְפָּא בִּכְתוּבָּתָהּ – באותו מעשה של אשה שתפסה כוס של כסף בכתובתה, כפי שהובא לעיל, ואמר כן כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּקְשֵׁי דְּרָבָא אַדְרָבָא – כדי שלא תהיה קושיא וסתירה בין דברי רבא עצמו, וְקָסָבַר – וסובר אותו אחד מרבותינו, דְּהַנֵּי שְׁמַעְתְּתָא כּוּלְהוּ – שכל אותן סוגיות שבהן הובאו דברי רבא, היינו בְּשֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים – בחיי בעלה, ולכן הוקשה לו שיש סתירה בדברי רבא, ותירץ שחזר בו רבא, וסובר הוא להלכה שאם תפסה מטלטלין בחיי בעלה לשם גביית כתובתה, מועילה תפיסתה, ואין מוציאים מידה [אבל אם תפסה לאחר מיתת בעלה אין תפיסתה מועילה, אך בזה לא דיבר רבא כלל].
דוחה הרי"ף, וַאֲנָן לָא חָזֵינַן לְהַאי פֵּירוּקָא – ואין נראה בעינינו תירוץ זה, דְּאִם אִיתָא דְּקַשְׁיָא דְּרָבָא אַדְרָבָא – כיון שאם אכן היתה סתירה בדברי רבא, לֹא הֲוָה שָׁתִיק גְּמָרָא מִינֵּיהּ – לא היתה הגמרא נמנעת מלהקשות זאת, אֶלָּא הֲוָה לֵיהּ לְאַקְשׁוּיֵי דְּרָבָא אַדְרָבָא – אלא היה לגמרא להקשות את הסתירה בדברי רבא, וּלְשַׁנּוּיֵי הֲדַר בֵּיהּ רָבָא – ולתרץ שרבא חזר בו מדבריו באחד המקומות, וּלְבָרוֹרֵי הֵי מִינַּיְיהוּ הֲדַר בֵּיהּ – ולברר מאיזו מימרא חזר בו. וּמִדְּלֹא אַקְשֵׁי לֵיהּ הָכֵי – ומכך שלא הקשתה הגמרא דבר בענין זה, שְׁמַע מִינָהּ דְּלֹא קַשְׁיָא דְּרָבָא אַדְרָבָא – מוכח שאין כלל סתירה בדברי רבא, אֶלָּא הַנֵּי תַּרְתֵּי דְּרָבָא – אלא שתי הלכות אלו שאמר רבא, תְּרֵי טַעֲמֵי נִינְהוּ וְלָא קַשְׁיָאן אַהֲדָדֵי – שני ענינים שונים הם, ואינם קשים זה על זה, דְּהַאי [-דין זה] דְּאָמַר רָבָא בסוגייתנו, דתְּפִיסַת מְטַּלְטְלֵי לִכְתוּבָּה לֹא מְהַנְיָא – שאין מועילה תפיסת מטלטלין לגביית כתובה, היינו בִּתְפִיסָה דִּלְאַחַר מִיתָה – לאחר מיתת הבעל, שתפסה מממון היורשים, ולכן אין תפיסתה מועילה, וַאֲפִילּוּ הֲכִי לִמְזוֹנֵי מְהַנְיָא – ואף על פי שמדובר בתפיסה לאחר מיתה, מועילה תפיסתה לענין מטלטלין, וְהָא דְּאַמְרִינָן בְּהַהִיא אִיתְּתָא דְּתָפְסָה כָּסָא דְכַסְפָּא כְּתוּבָּתָהּ דִּמְהַנְיָא – ומה שאמר רבא לגבי אותו מעשה, שהועילה תפיסת האשה בכוס של הכסף לכתובתה, היינו בְּשֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים – בחיי בעלה. דַּיְקָא נַמִּי – ויש לדייק כן, דִּבְהָא אָמְרֵי – שבדין שאמר רבינא בשם רבא הלשון היא 'אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה', לְמֵימְרָא – ויש לדייק מכך דִּכְּשֶׁהִיא אַלְמָנָה תָּפְסָה, וּבְהָא אַמְרִינָן – ואילו באותו מעשה אמרו 'אִיתְּתָא דְּתָפְסָא כָּסָא דְכַסְפָּא' – אשה שתפסה כוס של כסף, לְמֵימְרָא – ויש לדייק מלשון 'אשה', דִּכְּשֶׁהִיא היתה עדיין תַּחַת בַּעֲלָהּ, נשואה, תָּפְסָה, ולכן באופן זה סבר רבא שהועילה תפיסתה. וְכֵן הַאי דְּגַרְסִינָן – וכן דין זה ששנינו בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שמועילה תפיסת מטלטלין לכתובה, דְּכַוָּותָהּ – היינו באופן זה, שתפסה מחיים.
מוסיף הרי"ף, אף שהתבאר לעיל שאלמנה גובה מזונות רק מקרקע, ולא ממטלטלין, ורק אם תפסה מטלטלין מועילה תפיסתה, זהו בזמן הגמרא, וְהָאִידְנָא – אבל בזמנינו, תַּקִּינוּ רַבָּנָן – תקנו הגאונים שגובים כְּתוּבָּה אֲפִילּוּ מִמְּטַּלְטְלֵי של היתומים, וְכֵיוָן דִמְזוֹנֵי תְּנַאי כְּתוּבָּה – וכיון שזכות האלמנה ליטול מזונות מירושת בעלה הוא מתנאי הכתובה שתקנו לה חכמים, וּתְנַאי כְּתוּבָּה כִּכְתוּבָּה דָּמֵי – ודין תנאי הכתובה שוה לדין הכתובה עצמה, אם כן כשם שכתובה עצמה נגבית בזמנינו ממטלטלין, מְזוֹנוֹת נַמִּי מִמִּטַּלְטְלִי – גם את דמי המזונות גובה האלמנה ממטלטלין, בֵּין תָּפְסָה בֵּין לֹא תָּפְסָה.
