פרק זה עוסק בזכויותיה וחובותיה של האלמנה לגבי נכסי היתומים:
משנה
אַלְמָנָה, שעדיין לא גבתה דמי כתובתה, ודרה בבית בעלה, נִיזוֹנֶת מִנִּכְסֵי היְתוֹמִים, וכפי שכתב לה הבעל בכתובתה, שלאחר מותו תהא דרה בביתו וניזונת מנכסיו, וּמַעֲשֵׂי יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן, שהרי תקנו חכמים שמעשי ידי האשה יהיו של בעלה, תמורת המזונות שהוא חייב לה, וכמו כן כאשר ניזונת היא מנכסי היתומים, מעשי ידיה שלהם. וְאם מתה, אֵין היורשים חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ, מאחר ויוֹרְשֶׁיהָ, והיינו יוֹרְשֵׁי כְּתוּבָּתָהּ, הם החַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ, שהרי תקנו חכמים שאם מתה האשה בחיי בעלה חייב הבעל בקבורתה, תמורת דמי כתובתה, שלא יגיעו לעולם לידי גביה, אבל כשמת הבעל לפניה, ותגבה את כתובתה מנכסיו, אין סיבה לחייב את יורשיו בקבורתה, אלא יורשי האשה הזוכים בדמי כתובתה הם החייבים בקבורתה.
גמרא
(אָמַר שְׁמוּאֵל, אף על פי שתקנו חכמים שמציאת האשה תהיה שייכת לבעלה, מְצִיאַת האַלְמָנָה הרי היא לְעַצְמָהּ, ולא ליתומים, ומבאר שמואל את טעם דינו, טַעֲמָא מַאי אָמוּר רַבָּנָן – שהרי מה הוא הטעם שאמרו חכמים דין זה, שמְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, כִּי הֵיכִי דְּלֹא תֶּהֱוֵי לָהּ אֵיבָה – שלא תהיה שנאה ביניהם, שאם הוא מפרנס אותה ואילו מציאתה שייכת לה, עשויים לבוא לידי איבה, ולכן אמרו שתהיה מציאתה לבעלה, אבל הַנֵּי – היתומים, שהיא ניזונת עתה מנכסיהם, תֶּהֱוֵי לְהוּ אֵיבָה – לא איכפת לנו שתהיה ביניהם שנאה, שהרי בעל כרחם חייבים הם לזון אותה, מתנאי כתובתה, ובית דין יכריחום לכך).
שנינו במשנה, 'אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, ומעשי ידיה שלהם'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, כָּל מְלָאכוֹת השנויות לעיל (פרק חמישי) שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ, אַלְמָנָה עוֹשָׂה לַיּוֹרְשִׁים, כגון טחינה, אפיה וכו', חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס, וְהַצָּעַת הַמִּטָּה, וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, שאלו מלאכות שעושה האשה לבעלה לשם חיבה [ולכן אינה עושה לו אותם בזמן שהיא נדה], אך לא ליורשיו.
התבאר בגמרא לעיל (פרק שישי) שאין האשה גובה את דמי כתובתה ואת דמי מזונותיה אלא מקרקעות, ולא ממטלטלין, הגמרא מבארת האם מועילה תפיסתה במטלטלין: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה מִטַּלְטְלִין של היתומים בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, מַה שֶּׁתָּפְסָה, תָּפְסָה, ואין מוציאים מידה. וְכֵן כִּי אֲתָא [-כשבא] רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר, מַעֲשֶׂה בַּכַּלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי שַׁבְּתַאי, שמת בעלה, שֶׁתָּפְסָה דִּיסְקָא [-תיק] מְלֵאָה מָעוֹת מירושת בעלה לצורך מזונותיה, וְלֹא הָיָה כֹּחַ בְּחַכָמִים לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדָהּ, כיון שמועילה תפיסתה.
אָמַר רָבִינָא, לֹא אֲמָרָן – לא אמרו דין זה, שמועילה תפיסת האלמנה במטלטלין, אֶלָּא כשתפסה לִמְזוֹנֵי – לצורך מזונות, אֲבָל אם תפסה לִכְתוּבָּה, מַפְקִינַן – מוציאים מידה. מַתְקִיף לָהּ [-הקשה על דבריו] מַר בַּר רַב אַשִׁי, מַאי שְׁנָא – במה שונה האופן שתפסה האלמנה לִכְתוּבָּה, שמוציאים מידה, כיון דִּכתובה גובה ממְקַרְקְעֵי וְלֹא מִמְּטַּלְטְלֵי, הרי לִמְזוֹנֵי נַמִּי – גם גביה לצורך מזונות היא רק מִמְּקַרְקְעֵי, וְלֹא מִמְּטַּלְטְלֵי, אֶלָּא הטעם לגבי מזונות הוא כיון דמַאי דְּתָפַס תָּפַס – מועילה תפיסתה בדיעבד גם בדבר שלכתחילה אין מגבים לה ממנו, ואם כן הָכָא נַמִּי – גם כאן, לגבי כתובה, נאמר מַאי דְּתָפַס תָּפַס, ותועיל תפיסתה, ומדוע יש חילוק בין תפיסת מטלטלין לשם מזונות, המועילה, לבין תפיסה לשם כתובה, שאינה מועילה. אָמַר לֵיהּ רַב יַעֲקֹב בַּר נַפְתָּלִי לְרָבִינָא, הָכִי אַמְרִינָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא כְּוָותָךְ – אכן כך אמרו בשם רבא, כדבריך, שאין חילוק בין כתובה למזונות, ואף על פי שבשניהם מגבים לה בית דין רק מקרקעות ולא ממטלטלין, מכל מקום אם תפסה מעצמה מטלטלין, מועילה תפיסתה בין לענין כתובה ובין לענין מזונות.
