כפי שהתבאר לעיל, יכולה האלמנה למכור מנכסי ירושת בעלה, לצורך מזונותיה. מבררת הגמרא, כֵּיצַד מוֹכֶרֶת – כמה נכסים יכולה היא למכור בכל פעם. מביאה הגמרא מחלוקת בענין זה, אָמַר רַב דָּנִיּאֵל בַּר רַב קְטִינָא, אָמַר רַב הוּנָא, מוֹכֶרֶת קרקע בשווי שיש בו כדי צורך מזונותיה לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאינה מקבלת את כל הסכום בבת אחת, אלא הלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס – נותן לה צרכי פרנסתה אֶחָד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְרַב יְהוּדָה אָמַר, מוֹכֶרֶת קרקע בשווי שיש בו לְצורך מזונות של שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אֶחָד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר אֲמֵימַר, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, מוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֲדָשִׁים, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אֶחָד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם.
הגמרא דנה עתה בכל דיני מכירת קרקע לצורך מסוים [ולא לגבי מכירת קרקע לצורך מזונות או כתובה]. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, זַבִּין – אדם שמכר קרקע כיון שרצה לקנות דבר מסוים, וְלֹא אִיצְטְרִיכוּ לֵיהּ זוּזֵי – והמוכר של אותו דבר מסוים התחרט מהמקח, כיון שבסוף לא הוצרך למעות, מַהוּ – מה דינו של מוכר הקרקע, הַדְרֵי זְבִינֵי אוֹ לֹא הַדְרֵי – האם המכירה של הקרקע מתבטלת, כיון שכל המכירה היתה כדי לקנות את אותו דבר שלא מכרו לו לבסוף, או שאין המכירה מתבטלת, אף שעתה אינו זקוק למעות אלו. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, שאם זַבִּין וְלֹא אִיצְטְרִיכוּ לֵיהּ זוּזֵי – מכר קרקע ולא הוצרך לבסוף למעות, הַדְרֵי זְבִינֵי – חוזר המקח ומתבטל.
מוסיף הרי"ף תנאי בהלכה זו, וְהוּא דְּגָלִּי אַדַּעְתֵּיהּ – ובתנאי שבשעת מכירת הקרקע גילה המוכר את דעתו בפירוש, דְּמִשּׁוּם דְצָרִיךְ לְזוּזֵי לְמֶעְבַּד בְּהוּ כָּךְ וְכָךְ הוּא דִּמְזַבִּין – שרק משום שהוא זקוק למעות המקח לצורך מסוים הוא מוכר את הקרקע, אֲבָל אִי לֹא גָּלִי אַדַּעְתֵּיהּ – אם לא גילה המוכר את דעתו שזהו טעם מכירת הקרקע, לֹא מִחַיֵּיב לוֹקֵחַ לְאַהֲדוֹרֵי לֵיהּ – אין הלוקח חייב להסכים לביטול המקח והחזרת המעות, ואף על פי שבאמת זו היתה כוונת המוכר, מִשּׁוּם דַּהֲווֹ דְּבָרִים שֶׁבְּלֵב – כיון שמחשבתו וכוונתו של המוכר אינם אלא דברים שבלב, ללא דיבור מפורש, וּדְבָרִים שֶׁבְּלֵב אֵינָן דְּבָרִים המועילים לענין מקח וממכר.
ומוכיח הרי"ף שיש צורך בתנאי מפורש, כִּדְגַרְסִינָן בְּמסכת קִדּוּשִׁין בְּפֶרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ (מט:), דְּהַהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵי אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל – מעשה באדם שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל, וּבְעִידָּן דְזַבִּין לֹא אָמַר וְלֹא מִידִי – אך בשעת המכירה לא אמר כלום בענין זה, ולא גילה דעתו שהמכירה היא מחמת שכוונתו לעלות לארץ ישראל, ובסוף נאנס ולא עלה לארץ ישראל, ורצה לבטל את מכירת הנכסים, אָמַר רָבָא, מחשבתו וכוונתו הֲווֹ דְּבָרִים שֶׁבְּלֵב, שהרי לא פירשם בפיו בזמן המכירה, וּדְבָרִים שֶׁבְּלֵב אֵינָן דְּבָרִים, ומוכח שמה שאמרה הגמרא בסוגייתנו שאם מכר קרקע ולא הוצרך למעות המקח חוזר, הוא באופן שאין חסרון של דברים שבלב, והיינו כאשר גילה דעתו בפירוש בזמן המכירה שכוונתו למכור לצורך קניית אותו דבר מסוים.
מעשה נוסף בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְזַבִּין נִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מעשה באדם שמכר את נכסיו וגילה דעתו שעושה כן על דעת לעלות לארץ ישראל, סָלִיק – עלה אותו אדם לארץ ישראל, וְלֹא אִתְּדַר לֵיהּ – לא היה יכול לדור שם, כגון שלא מצא דירה, או שלא מצא פרנסתו שם, וחזר לבבל. אָמַר רָבָא, כָּל דְּסָלִיק – כל אדם העולה לארץ ישראל, אין עיקר כוונתו רק להגיע לשם, אלא אַדַּעְתָּא דִּלְמַידַר – עושה זאת על דעת לדור שם בקביעות, וכשגילה דעתו שמוכר את הנכסים כדי לעלות לארץ ישראל, הרי זה כאילו גילה דעתו שמוכרם על דעת שיוכל לדור שם, וְהָא לָא אִתְּדַר לֵיהּ – והרי לא עלה בידו לדור שם, והרי זה לענין המקח כאילו לא עלה כלל לארץ ישראל, והמקח בטל.
אִיכָּא דְּאָמְרֵי – לשון אחרת בנידון זה, אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק הוּא – הרי המכירה נעשתה על דעת לעלות לארץ ישראל, וְהָא סָלִיק לֵיהּ – והרי עלה לארץ ישראל, ומה שלא הצליח לדור שם, אין זה שייך לענין המכירה.
מעשה נוסף: הַהוּא גַּבְרָא דְזַבִּין נִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מעשה באדם שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל, לְסוֹף לֹא סָלִיק – לבסוף לא עלה לארץ ישראל. אָמַר רַב אַשִׁי, אִי בָּעֵי סְלִיק – אם רצונו לעלות, הרי יכול היה לעלות, ולכן אינו יכול לבטל את המקח. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש שאמרו לשון זו בדין זה, אָמַר רַב אַשִׁי, אִי בָּעֵי לֹא סָלִיק – וכי אם היה רוצה לעלות, היה דבר המעכבו מלעלות, בתמיהה, והרי יכול הוא לעלות, ומחמת כן אין המקח בטל. מבררת הגמרא, מאחר ולפי שתי הלשונות אין המקח בטל, [מַאי בֵּינַיְיהוּ] – מה החילוק לענין הדין בין שתי לשונות אלו, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ דְּאִתְיְילִיד אוֹנְסָא בְּאוֹרְחָא – החילוק ביניהם הוא באופן שנגרם בדרך אונס מסוים המונע ממנו ללכת, כגון ששמע שיש ליסטים בדרך, אך אם יטרח יוכל למצוא שיירה ולעלות לארץ ישראל, ולפי הלשון הראשונה, שמשמע ממנה שכיון שאם רצונו לעלות יוכל לעלות אין המקח בטל, הרי אף כאן אם רצונו לעלות יכול הוא לטרוח ולמצוא שיירה ולעלות לארץ ישראל. אך לפי הלשון השניה, שמשמעות לשונה שלא היה לו שום עיכוב בדרכו לעלות, הרי באופן זה שיש לו עיכוב מחמת הליסטים, אף על פי שאם ירצה יוכל לטרוח ולמצוא שיירה, מכל מקום אם לא עשה כן ולא עלה, יכול הוא לבטל את המקח.
