אֲבָל שְׁנִיָּה לעריות, שאיסורה דרבנן, לֹא שְׁנָא הִכִּיר בָּהּ לָא שְׁנָא לֹא הִכִּיר בָּהּ – אין חילוק אם הכיר בה שהיא אסורה עליו או שלא הכיר בה, אֵין לָהּ עיקר כְּתוּבָּה, שזהו מָנֶה או מָאתַיִם, אֲבָל תּוֹסֶפֶת כתובה שהתחייב לה הבעל יֵשׁ לָהּ, וְלֹא פֵּירוֹת [אין הבעל מחזיר לה את פירות נכסי מלוג שאכל], וְלֹא מְזוֹנוֹת [אפילו לאחר שמת בעלה], וְלֹא בְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג, בִּדְלֵיתַנְהוּ – אם אינם בעולם, שאין הבעל חייב לשלם לה את הקרן של נכסים אלו, אֲבָל אִיתַנְהוּ – אך אם הם בעולם, אִית לָהּ – יש לה אותם, כיון שהקרן שלה, [ולא קנסוה בדברים השייכים לה ועומדים ברשותה], וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, בֵּין לֵיתַנְהוּ בֵּין אִיתַנְהוּ – בין אם ישנם בעולם ובין אם אינם בעולם, אִית לָהּ – יש לה, ונוטלתם מנכסי בעלה, כִּדְרַב כַּהֲנָא, דְּאָמַר לעיל, קְנָסוּהָ רַבָּנָן לְדִידָהּ בְּדִידָהּ – אותה בשלה, והיינו שאינו משלם לה את נכסי המלוג שלה, וּלְדִידֵיהּ בְּדִידֵיהּ – ואותו בשלו, והיינו בנכסי צאן ברזל, שהם שלו, וחייבוהו לשלמם לה.
מברר הרי"ף, וּמְנָּא לָן – ומנין לנו דין זה, דְּלגבי שְׁנִיָּה לעריות בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ, חַד דִּינָא הוּא דְּאִית לָהּ – דין אחד להם, חֲדָא – ראיה אחת, מִדְּקָא מְפַלֵּיג תַּנָּא – מכך שחילק התנא בְּאַיְלוֹנִית בין הכיר בה לבין לא הכיר בה, וְלֹא מְפַלֵּיג – ואינו מחלק חילוק זה בִּשְׁנִיָּה לעריות, מִכְּלָל – יש ללמוד מכך, דְּלגבי שְׁנִיָּה, לֹא שְׁנָא [-אין חילוק אם] הִכִּיר, וְלֹא שְׁנָא לֹא הִכִּיר, לעולם אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְעוֹד ראיה, דְּכך גַרְסִינָן בְּפֶרֶק יֵשׁ מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אַלְמָנָה שנישאת לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה, פֵּרוֹת, מְזוֹנוֹת וּבְלָאוֹת, וְהִיא פְּסוּלָה לכהונה, כדין אשה שנבעלה לפסול לה שנאסרת לכהונה, וּוְלָדָהּ פָּסוּל לכהונה, שהרי הוא חלל, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. אבל שְׁנִיּוֹת לעריות האסורות מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֵין לָהֶן כְּתֻבָּה, וְלֹא פֵּרוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְּלָאוֹת, וְהִיא כְּשֵׁרָה לכהונה, שהרי לא נבעלה לפסול לה מן התורה, וּוְלָדָהּ כָּשֵׁר לכהונה, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, כיון שסוף סוף אסורה היא עליו מדרבנן.
מבארת הברייתא את החילוק ביניהן: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חכמים שאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, אף על פי שהיא אסורה עליו, לפי שֶׁהוּא כָּשֵׁר – נשאר בכשרותו גם לאחר הנישואין, וְהִיא פְּסוּלָה – אך היא נפסלת לכהונה על ידי נישואין אלו, וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא פְּסוּלָהּ, בודאי היא אינה רוצה להנשא לו ולהפסל, והוא זה שמסיתה להנשא לו, ולכן קָנְסוּ אוֹתוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ – שיתחייב לתת לה דמי כתובתה. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ ששְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין לָהֶן כְּתֻבָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה – שניהם נשארים בכשרותם גם לאחר הנישואין הללו, וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה, קָנְסוּ אוֹתָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, כיון שבאופן זה מסתבר יותר שהיא המסיתה אותו לישא אותה [שיותר משהאיש רוצה לישא, האשה רוצה להנשא (פסקי רי"ד)]. רַבִּי אוֹמֵר, טעם החילוק בין נישואי אלמנה לכהן גדול לבין נישואי שניות לעריות, שהַלָּלוּ – אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דִּבְרֵי תּוֹרָה – אסורים הם מן התורה, וְאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה צְרִיכִין חִזּוּק, ולכן נשאר דינה ככל אשה, שיש לה כתובה, וְהַלָּלוּ – איסורי שניות לעריות, דִּבְרֵי סוֹפְרִים הן, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִזּוּק, ולכן קנסוה שאין לה כתובה. דָּבָר אַחֵר, וזהו ביאור לטעמו של רבי שמעון בן אלעזר שבתחילת הברייתא, זוֹ – אלמנה לכהן גדול, הוּא מַרְגִּילָהּ – הוא מסיתה להנשא לו, שהרי על ידי זה היא נפסלת לכהונה וזרעה נפסל, ובודאי לא היתה רוצה בכך מלכתחילה, ולכן קנסוהו שיתחייב בכתובתה, וְזוֹ – שניה לעריות, הִיא מַרְגִּילָתוֹ, שהרי אינה מפסידה דבר על ידי נישואין אלו. פוסק הרי"ף את ההלכה, וּכְבָר קָיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה, דְּהָכָא דְּקָתָּנֵי – שדין זה ששנינו במשנתנו, שאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, היינו בְּשֶׁהִכִּיר בָּהּ, ונשאה על דעת כן, אֲבָל אם לֹא הִכִּיר בָּהּ, אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. אֲבָל תּוֹסֶפֶת כתובה, שהתחייב לה הבעל מצד עצמו, יֵשׁ לָהּ. וּמִכך דְּאַלְמָנָה לכהן גדול, (הוא) הָא דְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה היינו בְּשֶׁהִכִּיר בָּהּ, שְׁנִיָּה נַמִּי דְּפָלֵיג בְּדִידָהּ – יש ללמוד שגם לגבי שניה לעריות, שחילקה הברייתא בינה לבין דין אלמנה לכהן גדול, מדובר בְּאופן שֶׁהִכִּיר בָּהּ – שידע שהיא אסורה עליו, וְעל אופן זה קָתָּנֵי שאֵין לָהּ כְּתֻבָּה, וְאִי אפילו באופן שהִכִּיר בָּהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה, כָּל שֶׁכֵּן באופן שלֹא הִכִּיר בָּהּ, שאין לה כתובה. וְשַׁמְעִינָן מִנָּה – ויש ללמוד מכך, דִּשְׁנִיָּה לעריות, בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ, אֵין לָהּ כְּתֻבָּה.
