אגב הדינים האמורים לעיל, שיש נשים שאין להן כתובה, פירות ומזונות וכו', מביא הרי"ף דין נוסף בענין זה: גַּרְסִינָן בְּמסכת נִדָּה סוֹף פֶּרֶק רִאשׁוֹן (יב:), אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת – זמן קבוע לראות בו דם נדה, הרי היא עשויה לראות דם בכל שעה, ולכן אֲסוּרָה היא לְשַׁמֵּשׁ עם בעלה, מחשש שמא תראה דם באותו זמן, וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה, דכיון שאינה ראויה כלל לביאה אין לה כתובה, וְלֹא פֵּרוֹת – אין בעלה צריך להחזיר לה פירות נכסי מלוג שאכל [והחידוש הוא שאין אומרים שכיון שאין לה כתובה, נמצא שאינה נחשבת כאשתו, ועליו להחזיר לה את הפירות שאכל], וְלֹא מְזוֹנוֹת – אם הלך למדינת הים קודם שגירשה, אין בית דין פוסקים לה מזונות מנכסיו, וְלֹא בְּלָאוֹת, כיון שתנאי כתובה ככתובה, ומאחר ואין לה כתובה אין לה גם תנאי כתובה, וְיוֹצִיא – עליו לגרשה, וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית – אפילו אם נתרפאה אסור לו לחזור ולישא אותה [ולהלן יבואר הטעם לכך], דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אשה זו, שאין לה וסת, מְשַׁמֶּשֶׁת בִּשְׁנֵי עֵדִים – בדי בדיקה ה'מעידים' עליה, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש, וְהֵן הֵן עִוּוּתֶיהָ וְתִקּוּנֶיהָ – עדים אלו הם היכולים לקלקלה ויכולים לתקנה.
מבאר הרי"ף כיצד עדים אלו יכולים לקלקלה, שֶׁאִם תְּשַׁמֵּשׁ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית בְּעֵדִים, וְיִמְצָא דָּם עַל עֵד שֶׁלָּהּ אוֹ שֶׁלּוֹ בְּכָל פַּעַם וּפַעַם מאותן שלש פעמים, הֲרֵי הֵן עִוּוּתֶיהָ, שֶׁהֻחְזְקָה כאילו היא נִדָּה כָּל יָמֶיהָ, שהרי היא מוחזקת כמי שרואה דם מחמת תשמיש, וממילא אינה יכולה לשמש לעולם, וְיוֹצִיא – מגרשה בעלה בְּלֹא כְּתֻבָּה, וְאֵין לָהּ לֹא פֵּרוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְּלָאוֹת, כיון שהתברר דְּלָאו בַּת תַּשְׁמִישׁ הִיא, דְּלֹא חָזְיָא [-שהרי אינה ראויה] לְבִיאָה, וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית – אסור לו לחזור ולישא אותה לעולם, וְאַף עַל גַּב דְּהָדַר אִיתְּקַּן – ואף אם לאחר זמן התרפאה, ואינה רואה דם מחמת תשמיש, והטעם לכך שלא יחזירנה אפילו באופן זה, דְּאִי אָמַרְתְּ יַחֲזִיר – כיון שאם נאמר שרשאי הוא להחזירה, זִמְּנִין דְּאָזְלָא וּמִינַּסְבָא – פעמים יקרה שתלך ותינשא לאדם אחר, וּמִיתַּקְּנָא – ותתרפא, וְיֹאמַר בעלה הראשון, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵע שֶׁכֵּן הוּא הדבר, שהיא עתידה להתרפא, אֲפִלּוּ היו נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ, וְנִמְצָא לדבריו שהגֵּט שנתן לה בָּטֵל, וּבָנֶיהָ מהשני מַמְזֵרִים, ואף שאין הדבר כן, וגם באופן זה אין הגט בטל ואין הבנים ממזרים, מכל מקום חששו חכמים ללעז שיוציא הראשון, ואמרו שלא יחזירנה לעולם (ריטב"א).
מבאר עתה הרי"ף כיצד עדים אלו עשויים לתקנה: וְאִם שִׁמְּשָׁה בִּשְׁנֵי עֵדִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ, שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, וְלֹא נִמְצָא דָּם בְּאֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי הֵן תִּקּוּנֶיהָ, כיון שהוחזקה שלש פעמים שאין התשמיש גורם לה לראות דם, וַהֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים, שאף על פי שאין לה וסת קבוע, אין חוששים שמא תראה מחמת תשמיש.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס, שמשמשת בעדים, והן עיוותיה אם ראתה דם, והן תיקוניה אם לא ראתה דם, ומותרת לבעלה.
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת
