משנתנו עוסקת באדם שנשא אשה והתחייב לה התחייבויות נוספות, יותר מחיוב כתובה ותנאי כתובה שכל אדם חייב בהם:
משנה
הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה, וּפָסְקָה עִמּוֹ שֶׁיְּהֵא זָן את בִּתָּהּ שיש לה מאיש אחר במשך חָמֵשׁ שָׁנִים, הרי הוא חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, כפי שהתחייב. אם לאחר זמן גירש את אשתו, הרי הוא חייב להמשיך לקיים את התחייבותו, ולזון את בתה עד סוף אותם חמש שנים שהתחייב עליהם, ואפילו אם נִשֵּׂאת האשה לְאַחֵר, וּפָסְקָה גם עִמּוֹ [-עם בעלה האחרון] שֶׁיְּהֵא זָן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, ועדיין לא הסתיימו חמש השנים של הראשון, לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן לִכְשֶׁתָּבֹא לְבֵיתִי אֲזוּנָהּ – אין הראשון יכול לטעון שלא התחייב לזון את אותה בת אלא כשאמו נשואה לו והן בביתו, אֶלָּא מוֹלִיךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם אִמָּהּ, והיינו לבית בעלה האחרון. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם, הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד – ניתן שנינו יחד את מזונותיה של הבת, וכל אחד יתן חצי מדמי המזונות, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ, וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת, מאחר וכל אחד התחייב בפני עצמו. נִשֵּׂאת אותה בת, הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, ככל בעל החייב במזונות אשתו, וְהֵן – שני הבעלים של אמה, שהתחייבו לזונה חמש שנים, נוֹתְנִין לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ אותם שהתחייבו לזון את אותה הבת, בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, שהרי אין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, אלא רק מנכסים בני חורין, וְהִיא – אותה בת אשתו, נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין [-נכסים שביד הלקוחות], מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב, שהרי התחייבותו לזון אותה נחשבת ככל חוב המוטל עליו, וכשם שבעל חוב גובה מנכסים משועבדים, כך היא גובה מנכסים משועבדים. הַפִּקְחִין, שהיו נושאים נשים, ותבעו אותן נשים שיתחייבו לזון את בנותיהן מנישואים קודמים, ולא רצו שתימשך התחייבות זו במקרה שיגרשו את נשותיהן, הָיוּ כּוֹתְבִין כך, שֶׁאֶהֵא זָן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי, וממילא לאחר שגירשה או מתה נפטר מהתחייבותו [אמנם אם נישאה אותה בת, אינו נפטר מהתחייבותו].
גמרא
אגב הדינים המבוארים במשנה, לגבי אדם המתחייב לזון את בת אשתו, מביאה הגמרא נידון דומה לגבי הודאה של אדם על התחייבות ממון: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ 'חַיָּב אֲנִי לְךָ מָנֶה', רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, חַיָּב הוא לשלם את אותו מנה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, פָּטוּר.
מבררת הגמרא, הֵיכֵי דָמֵי – באיזה אופן נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, אִי דְּאָמַר לְהוּ – אם באופן שאמר לעדים ששמעו את הודאתו 'אַתֶּם עֵדַי', אם כן בודאי זו הודאה גמורה, שהרי שנינו במסכת סנהדרין (כט.) לגבי דרך חקירת העדים, 'עד שיאמרו בפנינו הודה לו', הרי שהודאה בפני עדים מחייבת, ומַאי טַעְמָא – מה טעמו דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּפָטַר. וְאִי מדובר באופן דְּלֹא אָמַר לְהוּ אַתֶּם עֵדַי, הרי אין הודאתו מחייבתו, וכפי שהתבאר בסוגיית הגמרא בסנהדרין שם שאין הודאה מחייבת אלא אם כן אמר 'אתם עדי', שאם לא כן יכול הוא לטעון שהתכוון לשטות בו בהודאה זו, שהודה על דבר שאינו אמת, מַאי טַעְמָא – מה טעמו דְּרַבִּי יוֹחָנָן דִמְחַיֵּב.
מבארת הגמרא, לְעוֹלָם מדובר באופן דְּלֹא אָמַר לְהוּ – שלא אמר המודה לעדים 'אַתֶּם עֵדַי', וְהָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – ובאיזה אופן נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, באופן שאינו בא להודות על חוב שכבר קיים, אלא שבא לחייב את עצמו בהודאתו בחוב חדש, ובאופן דְּאָמַר לֵיהּ 'חַיָּב אֲנִי לְךָ מָנֶה', בִּשְׁטָר, כלומר, כתב לו על שטר נוסח זה של 'חייב אני לך מנה', ונתנו לו בפני עדים, אך לא אמר להם 'אתם עדי', ובזה נחלקו, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, חַיָּב, אַלִּימָא מִילְּתָא דִשְׁטָרָא – אלים וחזק הוא כוחו של השטר, כְּמָאן דְּאָמַר לְהוּ – והרי זה נחשב כמי שאמר לעדים 'אַתֶּם עֵדַי', והועילה הודאתו לחייבו ממון. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, פָּטוּר, לֹא אַלִּימָא מִילְּתָא דִשְׁטָרָא – כיון שאין כח ההודאה בשטר חזק מכח ההודאה בעל פה, וכשם שהמודה בעל פה אינו מתחייב אלא אם כן אמר 'אתם עדי', כך המודה בשטר צריך שיאמר 'אתם עדי'. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שהכותב לחבירו בשטר 'חייב אני לך מנה', ומוסרו לו בעדים, אף שלא אמר להם 'אתם עדי', חייב.
