עתה מוכיח הרי"ף [מכח המשא ומתן שבדברי הגמרא] שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בסוגייתנו אינה בהודאה על חוב ישן, אלא בהודאה שתכליתה ליצור חיוב חדש: וּמִדְּמַקְּשִׁינַן עֲלֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ מִמַּתְנִיתִין – ומכך שהקשתה הגמרא על ריש לקיש ממשנתינו, שכך שנינו בה, הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה, וּפָסְקָה עִמּוֹ שֶׁיְּהֵא זָן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, וחלה התחייבותו, דְּלֵית לָהּ גַּבֵּיהּ מֵעִקָּרָא וְלֹא מִידִי – ששם אין המדובר בהודאה על חוב ישן, שהרי אינו חייב לבתה דבר, אֶלָּא אִיהוּ חִיֵּב נַפְשֵׁיהּ בְּמִילְּתָא דְּלֹא הֲוָה מִיחַיֵּיב בֵּיהּ – אלא הוא חייב את עצמו בדבר שלא היה חייב בו, והיינו במזונות בתה לחמש שנים. ראיה נוספת, וְתוּ אַקְּשִׁינַן עֲלֵיהּ מֵהָא – ועוד הקשתה הגמרא על ריש לקיש מהמשנה בבכורות (נא.) שכך שנינו בה, לגבי אדם שנולד לו בן בכור שהוא חייב לפדותו, ובמקום לתת לכהן חמש סלעים, כָּתַב האב לְכֹהֵן בשטר שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִיתֵּן לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, כמו שהתחייב לו, וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי עד שיתן לו עוד חמש סלעים לפדיון בנו, ומכך שדימתה הגמרא את הנידון בסוגייתנו למשנה שם, דְּלֵית לֵיהּ לְכֹהֵן מֵעִקָּרָא גַּבֵּיהּ וְלֹא מִידִי – ששם אין לכהן כל תביעה על האב קודם לכן [מלבד דמי פדיון הבן] שמחמת כן יתחייב לו האב בחמשה סלעים נוספים, אלא זהו חיוב חדש שנוצר על ידי כתיבת השטר, ומכל מקום דימתה הגמרא את הנידונים. ראיה נוספת, וְאוּקִימְנָא [נַמִּי] – וגם העמידה הגמרא לְדברי רַבִּי יוֹחָנָן כְּשיטת רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר במסכת בבא בתרא (קעה:) עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת [-ערב החתום על השטר לאחר חתימות העדים על ההלואה עצמה], ולא שילם הלוה את חובו, גּוֹבֶה המלוה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין של הערב, דְּלֵית לֵיהּ גַּבֵּיהּ וְלֹא מִידִי – שגם שם לא היה הערב חייב כלום למלוה, אֶלָּא אִיהוּ חִיֵּב לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ – אלא בחתימתו כעת חייב הערב את עצמו, שַׁמְעִינָן מֵהַנֵּי כֻּלְּהוּ – מוכח מכל הראיות הללו, דִפְלוּגְתָא – שמחלוקתם דְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ היא בְּמַאן דְּקַבִּיל עַל נַפְשֵׁיהּ מִילְּתָא דְּלֹא הֲוָה מִיחַיֵּיב בָּהּ – במי שקיבל על עצמו התחייבות שלא היה חייב בה קודם.
וְכֵיוָן דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, חַיָּב אֲנִי לְךָ מָנֶה בִּשְׁטָר – הכותב לחבירו בשטר שהוא חייב לו מנה, ומוסרו לו בפני עדים, חַיָּב, וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר 'אַתֶּם עֵדַי', כָּל שֶׁכֵּן אִי אָמַר אַתֶּם עֵדַי, שחלה התחייבותו, דִּבְהָא – שהרי באופן זה אֲפִלּוּ רֵישׁ לָקִישׁ מוֹדֶה. וְכָל שֶׁכֵּן אִי קָנוּ מִנֵּיהּ – אם קיבלו מידו קנין על התחייבות זו, שבודאי היא חלה.
מקשה על כך הרי"ף, וְהָא דְּאַמְרִינָן בִּגְמָרָא דִבְנֵי מַעֲרָבָא – ומה ששנינו בתלמוד ירושלמי, אַהָא מַתְנִיתִין – על האמור במשנתנו, שהמתחייב לזון את בת אשתו חמש שנים חלה התחייבותו, והקשו על כך בירושלמי, בַּמֶּה [-באיזה קנין או דרך התחייבות] הוּא מִתְחַיֵּב לָזוּן את בַּת אִשְׁתּוֹ, לֹא כֵן [-האם לא כך] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, הַכּוֹתֵב שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁחַיָּב לוֹ – מחמת שהיה סבור שהוא אכן חייב לו ממון זה, וְנִמְצָא לאחר זמן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב, לא יצר השטר שכתב התחייבות חדשה, אלא אֵינוֹ חַיָּב לִיתֵּן לוֹ כְּלוּם, ומסיים הרי"ף את קושייתו, דְּאַלְמָא – שהרי מוכח מדברי הירושלמי הללו, שרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ לֹא אִפְּלִיגוּ בְּהָא מִילְּתָא כָּל עִקָּר – לא נחלקו בנידון זה כלל, אֶלָּא תַּרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ דְּאֵינוֹ חַיָּב – אלא שניהם סוברים שהשטר שכתב אינו מחייבו כלל, ושלא כאמור בסוגייתנו, שאם אמר 'אתם עדי' לדברי הכל חייב, ואם לא אמר אתם עדי לדברי רבי יוחנן הוא חייב. דוחה הרי"ף את הקושיא, לֹא חַיְישִׁינָן לָהּ – אין חוששים לאמור בגמרא ירושלמי, אֶלָּא אַגְּמָרָא דִּילָן סָמְכִינָן – סומכים אנו על הבבלי, דְּסָבַר בְּהָא מִילְּתָא – שהוא סובר בנידון זה דִּפְלוּגְתָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ הִיא – שזו מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, וְקַיְּימָא לָן דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן: – ומקובל בידינו שבמקום שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן, ולכן אפילו אם לא אמר 'אתם עדי', חלה התחייבותו.
אגב הנידון בהתחייבות האדם על דברים שלא היה חייב בהם, מביאה הגמרא את אופן ההתחייבות של הורי החתן והורי הכלה קודם הקדושין: אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, אמר אבי הכלה לאבי החתן, כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ, והשיב לו אבי החתן, כָּךָ וְכָךְ. והוסיף ושאלו, וְכמה נותן אַתָּה לְבִתְּךָ, והשיב לו הלה כָּךָ וְכָךְ, עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ את בניהם זו לזה, קָנוּ – חלה התחייבותם על הסכומים שאמרו, אף על פי שלא עשו קנין, הֵן הֵן דְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה – ודברים אלו נקנים באמירה בלבד, ללא קנין.
אָמַר רַבָּה, מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב – מסתבר הוא דין זה שאמר רב, בְּמקדש את בִּתּוֹ כשהיא נַעֲרָה, דְּקָא מָטֵי הֲנָאָה לְיָדֵיהּ בְּכֶסֶף קִדּוּשֶׁיהָ – שעל ידי הקדושין באה לאב עצמו הנאה, שהרי מקבל הוא את כסף הקדושין שלה, אֲבָל בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת, והיינו מגיל שתים עשרה שנים וששה חודשים, דְּכֶסֶף קִדּוּשֶׁיהָ שייך לְעַצְמָהּ, ואין לאב כל הנאה בקדושין אלו, לֹא – אין ההתחייבות חלה בדיבור בלבד, ויש צורך בקנין ממש. דוחה זאת הגמרא ואומרת, וְהָאֱלֹהִים, לשון שבועה, אָמַר רַב את דינו אֲפִלּוּ בבּוֹגֶרֶת, ומוכיחה זאת הגמרא, דְּאִי לֹא תֵּימָא הָכִי – שאם לא תאמר כן, אלא תאמר שרק במקום שיש לאב הנאה חלה התחייבותו בדיבור בלבד, אם כן יקשה לך אף לשיטת רבה, אֲבִי הַבֵּן מַאי הֲנָאָה אִית לֵיהּ – וכי מה ההנאה שיש לאבי הבן בקידושין אלו, ומדוע חלה התחייבותו, אֶלָּא ודאי צריך לומר בטעם הדבר, דבְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא מִחַתְּנִי אַהֲדָדֵי – שבאותה הנאה שעל ידי ילדיהם הם מתחתנים זה עם זה, גַּמְרֵי וּמִקְּנֵי אַהֲדָדֵי – הם גומרים בדעתם ומקנים זה לזה את התחייבויותיהם, וטעם זה המועיל לגבי אבי הבן, מועיל גם לגבי אבי הבת, הגם שהיא בוגרת. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שהתחייבויות אלו שקודם הקדושין מועילות, ואפילו בבתו בוגרת.
ושנינו בענין זה בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (פ"ה ה"א), שרק התחייבויותיהם של האבות מועיל, אֲבָל לֹא הָאָח עַל יְדֵי אֲחוֹתו – אח המתעסק לקדש את אחותו, ומתחייב לתת לה ממון מסוים כנדוניה, אין התחייבותו חלה בדיבור בלבד, וְלֹא אִשָּׁה עַל יְדֵי בִּתָּהּ – אשה המתעסקת לקדש את בתה, אין התחייבותה חלה בדיבור בלבד, וַאֲפִלּוּ אם אותה בת הִיא קְטַנָּה [ואף אם היא יתומה מאביה, שאחיה ואמה מקבלים עבורה קדושין מדרבנן, אין התחייבותם לנדונייתה מהדברים הנקנים באמירה, אלא יש צורך בקנין]. וְגָרְסִינָן נַמִּי הָתָם – ועוד שנינו בירושלמי שם, וּבִלְבַד מִן הַנִּשּׁוּאִים הָרִאשׁוֹנִים – דין זה, שהאבות המתחייבים על נתינת סכומים מסוימים לבניהם או בנותיהם, חלה התחייבותם בדיבור בלבד, זהו רק בפעם הראשונה שהם משיאים אותם, שמתוך ששמחתם מרובה מתכוונים הם שתחול ההתחייבות אפילו בדיבור בלבד, אך אם כבר נישאו והתגרשו או התאלמנו, שאין השמחה בנישואים השניים גדולה כל כך, אין ההתחייבות חלה בדיבור, וצריכים לעשות מעשה קנין.
