משנה
משנתנו עוסקת בדיני גביית כתובה, ומבארת כמה זמן לאחר מיתת הבעל יכולה האשה לגבות את כתובתה מיורשיו: כָּל זְמַן שֶׁהִיא [-האלמנה] בְּבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה את כְּתֻבָּתָהּ מיורשי בעלה לְעוֹלָם, ואפילו לאחר שנים רבות. וְכָל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, ולא לאחר מכן, והטעם לכך, כיון שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים די זמן כדי שֶׁתַּעֲשֶׂה בהם טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ, כלומר, שהרי בזמן שהיא שוהה בבית בעלה בודאי נותנת היא מידי פעם לחם ומלח לשכניה, מממונם של היורשים, ולאחר עשרים וחמש שנה הגיע שווי הלחם והמלח שהוציאה מממון היתומים לכדי שווי כתובתה, ולכן שוב אינה גובה אותה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, שֶׁאָמַר כן מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שהדין הוא בהיפך, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, וניזונת מנכסי היורשים, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם, ואף שעברו שנים רבות יתכן שלא מחלה על הכתובה, אלא שמתביישת היא לתבוע את היורשים כשהיא בביתם וניזונת מנכסיהם, וְאילו כָל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, אף שהיא ניזונת מנכסי היורשים מכל מקום אין לה בושה לתובעם, ולכן גּוֹבָה כתובתה רק עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, אך אם עברו עשרים וחמש שנים ולא תבעה כתובתה, בודאי מחלה על כתובתה, ואינה יכולה לתובעם עוד.
מֵתָה האלמנה, היוֹרְשִׁין שלה מַזְכִּירִין את כְּתֻבָּתָהּ ליורשי הבעל, לומר שאינם מוחלים עליה, עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים משעה שהתאלמנה, ואף שלא תבעום בדין שישלמו את דמי הכתובה, די בכך שהזכירוה כדי שלא ייחשב הדבר כמחילה גם אם עברו עשרים וחמש שנים.
גמרא
שנינו במשנה, 'וחכמים אומרים, כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים', והיינו כיון שלאחר עשרים וחמש שנים מחלה על כתובתה, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרָבָא – שאל אביי את רבא, וכי מסתבר הדבר, שאם אָתְיָא – באה האשה לתבוע את כתובתה קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה של היום האחרון בשנה העשרים וחמש, גָּבְיָא – גובה היא את כתובתה, ואם באה באותו היום אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, אַחִילְתָּה – אנו אומרים שמחלה על כתובתה, והרי לא מסתבר שבדיוק באותו יום מוחלות כל הנשים על כתובתן. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, אִין – אכן כך הוא הדבר, כי כָּל מִדַּת חֲכָמִים כֵּן הִיא, שקבעו גבול מסוים, ולאחר אותו הגבול משתנה הדין, ודוגמא לדבר, ששיערו חכמים את גודל המקוה שהטמא טובל בו, ואמרו שבְּאַרְבָּעִים סְאָה מים הוּא טוֹבֵל, שזהו שיעור המים שאדם רגיל מתכסה בהם, ואם טבל בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אפילו קֻרְטוֹב [-שיעור קטן ביותר], אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֵן, וגם כאן כך הוא הדין, שאם עדיין לא עברו עשרים וחמש שנים שיערו חכמים שאינה מוחלת כתובתה, ואם עברו עשרים וחמש שנים שיערו חכמים שכבר מחלה כתובתה, ונקבע שיעור זה לכל הנשים.
הָא דְּקָתָּנֵי – דין זה ששנינו במשנה, 'יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה', אוּקִימְנָא – העמידה זאת הגמרא בְּפֶרֶק כָּל הַנִּשְׁבָּעִין (שבועות מח.) באופן שֶׁנִּשְׁבְּעָה שלא גבתה כתובתה, וְאחר כך מֵתָה, אבל אם לא נשבעה, כשם שהיא עצמה לא היתה יכולה לגבות כתובתה בלא שבועה, כך יורשיה אינם גובים כתובתה.
שָׁלַח לֵיהּ – שלח שאלה זו רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, דין זה ששנינו במשנה, שלאחר עשרים וחמש שנים שלא תבעה האשה את כתובתה הרי זו ראיה שמחלה עליה, האם הוא עוסק בְּאופן שֶׁשְּׁטָר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ של האשה, אוֹ בְּשֶׁאֵין שְׁטָר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וּבמחלוקת שבמשנתנו של רבן גמליאל וחכמים, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי. שָׁלַח לֵיהּ רב נחמן בר יעקב תשובה לשאלתו, משנתנו עוסקת בְּאופן שֶׁאֵין שְׁטָר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, ורק באופן זה אמרה המשנה שאם עברו עשרים וחמש שנים ולא תבעה כתובתה שוב אינה יכולה לתובעה, (והלכה כדברי חכמים), [אֲבָל] אם היה שְׁטָר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, גם אם לא תבעה כתובתה יותר מעשרים וחמש שנה, הרי היא גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. ולגבי שאלתו השניה השיב לו, [וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים], האומרים שרק בזמן שהאשה בבית אביה אנו אומרים ששתיקתה במשך עשרים וחמש שנים נחשבת ראיה למחילה, אבל בהיותה בבית בעלה אין שתיקתה מוכיחה על מחילה, ויכולה לגבות כתובתה לעולם.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי אָתָא – כשבא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, לֹא שָׁנוּ שאם שטר הכתובה יוצא מתחת יד האלמנה גובה היא כתובתה לעולם, אֶלָּא לגבי עיקר הכתובה, שזהו מָנֶה לאלמנה או גרושה ומָאתַיִם לבתולה, אֲבָל תּוֹסֶפֶת כתובה שהוסיף לה בעלה מרצונו, אֵין לָהּ לאחר עשרים וחמש שנה, אלא אנו אומרים שמחלה עליה מאחר ולא תבעה זאת באותם עשרים וחמש שנים. וְרַבִּי אַבָּהוּ אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, אֲפִלּוּ תּוֹסֶפֶת כתובה יֵשׁ לָהּ, וביאר את טעמו, דְּאָמַר רַבִּי אֵייבוּ, אָמַר רַבִּי יַנַּאי, תְּנַאי כְּתֻבָּה כִּכְתֻבָּה דָּמוּ – דין תנאי הכתובה כדין הכתובה עצמה, וכיון שאנו אומרים שלא הפסידה את עיקר הכתובה כך לא הפסידה את תנאי הכתובה, ובכללם את התוספת שהוסיף לה בעלה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאם שטר הכתובה בידה, גובה לעולם בין את עיקר הכתובה ובין את התוספת.
