משנה
אַלְמָנָה, שיש לה זכות למזונות ולמדור מנכסי בעלה, שֶׁאָמְרָה, אִי אֶפְשִׁי [-אין רצוני] לָזוּז מִבֵּית בַּעֲלִי, אֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִים לוֹמַר לָהּ לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ שָׁם, אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר בבית בעלה לְפִי כְּבוֹדָהּ. אבל אם אָמְרָה האלמנה אִי אֶפְשִׁי [-אין רצוני] לָזוּז מִבֵּית אַבָּא, יְכוֹלִין יוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ, אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת, ובגמרא יבואר הטעם לדין זה. וְאִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת שאינה רוצה לדור בביתם מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה [-צעירה] וְהֵן יְלָדִים [-צעירים], ואינם בניה אלא בני אשה אחרת, או אחי בעלה, ואין זה נאה שידורו יחד, נוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.
גמרא
הגמרא מביאה ברייתא בענין זכות האלמנה לדור בבית בעלה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אלמנה, מִשְׁתַּמֶּשֶׁת – גרה היא בְּאותו מָדוֹר – חדר בבית שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בּוֹ בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, וכן משתמשת בְּכָרִים וּכְסָתוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, בִּכְלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, בַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, ואין יורשי הבעל יכולים לִפְחֹת לה מדברים אלו, והטעם לכך, לפי שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לָהּ הבעל בכתובתה, [ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי – ואת תשבי בביתי ותהיי ניזונת מִנְּכָסַי] כָּל יוֹמֵי מִיגַר אַלְמְנוּתַיִךְ בְּבֵיתִי – כל זמן שתגורי כאלמנה בביתי, ומשמעות לשון 'בביתי' היא שיהיו כל השימושים שלה בבית כדרך שהיו בחיי בעלה (שיטה מקובצת).
תָּנֵי [-שנה] רַב יוֹסֵף, משמעות הלשון 'בְּבֵיתִי' היא דוקא בבית מרווח שיש בו מקום גם לבניו וגם לאלמנה, וְלֹא בְּעַקְתִּי – לא בבית כעין צריף צר ודחוק, שאין בו מקום לכולם, שלא היתה כוונתו להוציא את בניו מביתו כדי שיהיה לה מקום לדור בו.
אָמַר רַב נַחְמָן, יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ בִּמְדוֹר אַלְמָנָה – יורשי האב שמכרו את חדרה של האלמנה בבית האב, לֹא עָשׂוּ כְּלוּם, ואין המכירה חלה כלל.
מקשה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה דין זה מֵהדין דְּרַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יְתוֹמִים שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין, כלומר, באופן שאין די בירושת האב גם למזון הבנות וגם לירושה לבנים, שהדין הוא שהבנות ניזונות מאותם נכסים מועטים והבנים יחזרו על הפתחים, והקדימו הבנים ומכרו את אותם נכסים מועטים, הדין הוא שמַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ – חלה מכירתם, ואין הבנות יכולות לבטל את המכירה ולהוציא את הנכסים מיד הלקוחות, ומדוע כאן אמר רב נחמן לגבי מדור האלמנה, שלא הועילה מכירתם של היתומים.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי אותם נכסים מועטים המיועדים למזון הבנות, לֹא תְּפִיסָה מֵחַיִּים – לא היו הבנות תפוסות בנכסים אלו בחיי האב, שהרי חיוב המזונות מתחדש רק לאחר מיתת האב, וכיון שקדמו הבנים ומכרו את הנכסים לפני שהגיעו ליד הבנות, חלה מכירתם, אבל הָכָא – כאן, לגבי מדור האלמנה, תְּפִיסָה מֵחַיִּים – הרי האלמנה תפוסה במדור זה מחיי בעלה, ולאחר מיתתו נשאר המדור בחזקתה, ואין היורשים יכולים למוכרו.
הגמרא מביאה דינים נוספים בענין מדור האלמנה: אָמַר אַבַּיֵּי, נְקִיטִינָן – דין זה מקובל בידינו, מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל, אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִבְנוֹתוֹ עבורה, אלא איבדה את זכותה. וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי – ושנינו כן גם בברייתא, מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל, אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לִבְנוֹתוֹ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אוֹמֶרֶת האלמנה הַנִּיחוּ לִי וְאֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִי, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, כיון שהתחייבות הבעל בכתובה הוא רק לאותו מדור עצמו שדרה בו בחייו, ולאחר שנפל וְיִבָּנֶה מחדש, אין זה אותו מדור.
בָּעֵי [-הסתפק] אַבַּיֵּי, שִׁפּוּצָא מַאי – האם רשאית האלמנה לשפץ את אותו מדור, כדי שיעמוד זמן רב יותר, או שאינה רשאית לעשות כן, כיון שעל ידי זה מפסידים היורשים, שהרי ללא השיפוץ יפול המדור מוקדם יותר, ויחזור לרשותם. תֵּיקוּ – נשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה. ופוסק הרי"ף, הִילְכָּךְ – כיון שאין הכרעה בספק זה, לכן לֹא תְּשַׁפֵּץ, כיון שמספק אין לה רשות להפסידם.
שנינו במשנה, 'אָמְרָה אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא, יכולין יורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות'. תמהה הגמרא, וְלֵיתְבוּ לָהּ כִּי יָתְבָה הָתָם – ומדוע לא יתנו לה את מזונותיה בעודה יושבת בבית אביה, ומה איכפת להם שאינה בביתם. ומשיבה, מְסַיַּע לֵיהּ – דין זה מסייע לִדבריו של רַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, בִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרֻבָּהּ, כלומר, יש דברים בבית היכולים לשמש לכמה בני אדם יחד, ואילו היה דר כל אחד מהם לבדו היה צריך הוא לדברים אלו לבדו, ולכן כאשר כמה בני אדם גרים יחד, חוסכים הם חלק מההוצאות, ולכן אין רצונם לפרנסה כשהיא דרה בפני עצמה, אלא כשהיא דרה עמהם.
מוסיפה הגמרא ותמהה, וְלֵיתְבוּ לָהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת – אם כן, ראוי שיתנו לה לכל הפחות את אותם מזונות והוצאות שהיו צריכים לתת לה אם היתה דרה עמהם. ומשיבה, אִין הָכִי נַמִּי – אכן, שיעור זה של מזונות והוצאות צריכים הם לתת לה גם בעודה בבית אביה, וכוונת המשנה רק לענין זה שאינם חייבים לתת לה את שיעור כל מזונותיה, אלא רק את אותו שיעור שלגביו אין להם הפסד בכך שאינה דרה עמהם.
