הגמרא מבררת עתה האם התחייבות זו של אבי החתן ואבי הכלה מועילה אף לגבי גביית ההתחייבות מנכסים משועבדים: אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִּׁי – שאל רבינא את רב אשי, דְּבָרִים הַלָּלוּ – התחייבויות אלו של אבי החתן ואבי הכלה, נִתְּנוּ לִיכָּתֵב אוֹ לֹא נִתְּנוּ לִיכָּתֵב – אם כתבו את ההתחייבויות על גבי שטר, האם יש כח בשטר זה לגבות מנכסים משועבדים, שביד הלקוחות, או לא. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, לֹא נִתְּנוּ לִיכָּתֵב, ואפילו אם כתבום בשטר לא היתה כוונתם שיהיה כח בשטר זה לענין גביה מנכסים משועבדים, אלא רק מנכסים בני חורין, שברשותם.
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ הָא דִתְנַן – ואם קשה לך על דין זה ממה ששנינו במשנתנו, לגבי מי שהתחייב לזון את בת אשתו, מֵתוּ, בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְהִיא – בת אשתו, נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב, דְּשָׁמְעַת מִנָהּ – שמשמע מכך דְּנִתְּנוּ לִיכָּתֵב – שמועילה כתיבת התחייבות זו בשטר לגבי גבייה מנכסים משועבדים, ואם כן מדוע כאן אין מועילה הכתיבה בשטר לגבות מנכסים משועבדים, אין זו קושיא, כיון דהָתָם – שם, במשנתנו, מדובר בְּאופן שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – שעשו קנין על ההתחייבות, דִּסְתָם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד – וסתם קנין נחשב הוא ככתוב בשטר, ואלים כוחו לשעבד גם נכסים משועבדים, אבל במקום שלא עשו קנין, אלא רק כתבו את הדברים על גבי שטר, אין משתעבדים אלא נכסים בני חורין, ולא משועבדים.
שנינו במשנה, 'לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁתָּבֹא אֶצְלִי אֲזוּנָהּ, אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה'. אָמַר רַב חִסְדָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד מכך ששנינו במשנה שמוליך את המזונות לבית אמה, ולא לבית אחיה, שטובת הבַּת שתהיה אֵצֶל הָאֵם, ולכן נקטה המשנה כאופן פשוט שמוליך את המזונות לבית האם, ולא לבית האחים, ולכן גם בת הניזונת מירושת האב שנמצאת ביד האחים, אין האחים יכולים לדרוש שתגדל הבת עמהם, אלא היא גדלה בבית אמה, והם מוליכים את מזונותיה לבית אמה, לֹא שְׁנָא גְּדוֹלָה וְלֹא שְׁנָא קְטַנָּה – ואין חילוק אם היא גדולה או קטנה, שהרי המשנה נקטה דין זה בסתם, ולא חילקה בו.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ בֵּן קָטָן, יוֹרְשֵׁי הָאָב – האחים, שהם ראויים לרשת את האב אם לא היו לו בנים כלל, אוֹמְרִים, יְהֵא גָּדֵל אֶצְלֵנוּ. וְהִיא – האלמנה אוֹמֶרֶת, [יְהֵא] גָּדֵל אֶצְלִי, הדין הוא שנותנים לאלמנה לגדל את הבן, ולא לאחים, לפי שלעולם אֵין מַנִּיחִין [אוֹתוֹ] – את הבן הקטן, אֵצֶל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ אם ימות, מחשש שיהרגוהו אותם קרובים כדי שיוכלו ליורשו. מַעֲשֶׂה הָיָה, שהניחו את הבן הקטן אצל קרוביו הראויים ליורשו, וּשְׁחָטוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח כדי לזכות בירושתו.
שנינו במשנה, 'וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶן הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאַחַת'. הגמרא מביאה מעשה בענין דומה, ומבררת האם ניתן ללמוד את דינו ממשנתנו. הַהוּא גַבְרָא דְּאָגַר רֵיחַיָּא לְחַבְרֵיהּ לִטְחִינָה – מעשה באדם שהשכיר לחבירו ריחיים לצורך טחינת חיטים, וסיכמו ביניהם שלא ישלם השוכר למשכיר כסף, אלא שכרו של המשכיר יהיה בכך שהשוכר יטחן עבורו את החיטים שהוא זקוק להם, לְסוֹף אִעַתַּר – לאחר זמן התעשר אותו אדם שהשכיר את הריחיים, זַבֵּין רֵיחַיָּא וַחֲמָרָא – וקנה ריחיים נוספות וחמור שיסובב את גלגל הריחיים, ולא הוצרך עוד למלאכתו של השוכר, אָמַר לֵיהּ לַאֲגִירָא – ואמר המשכיר לשוכר, עַד הָאִידָּנָא הֲוָה טָחֵינְנָא גַּבָּךְ בַּאֲגַר רֵיחַיָּא דִידִי – עד עתה היית טוחן עבורי את התבואה שלי כשכר על שכירת הריחיים, הַשְׁתָּא דְּלֹא צְרִיכְנָא – אך עתה, שאיני זקוק לטחינתך, הַב לִי אֲגַר רֵיחַיָּא – תשלם לי ממון בשכר שכירת הריחיים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו השוכר, לֹא אשלם לך, אֶלָּא מִיטְחָן טְחִינָא לָךְ בְּאַגְרָא דִילָךְ כִּדְמֵעִקָּרָא – אמשיך רק לטחון עבורך את תבואתך כשכר על שכירת הריחיים, כפי שעשיתי בתחילה. סָבַר רָבִינָא לְמֵימַר – חשב רבינא בתחילה, הַיְנוּ מַתְנִיתִין – שיש ללמוד דין זה ממה ששנינו במשנתנו, לגבי אופן ששני בני אדם שנשאו את האם התחייבו לזון את בתה, שלֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶן הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאַחַת, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת, והיינו כיון שאינה זקוקה למזונות כפולים, הרי אחד מהם נותן לה דמים, הָכָא נַמִּי – וגם כאן יהא הדין כן, כֵּיוָן דְּלֹא צָרִיךְ לִטְחִינָא – מאחר ואין המשכיר זקוק לפעולת הטחינה של השוכר, שָׁקִיל מִינֵיהּ דְּמֵי – יכול הוא לתבוע ממנו שישלם לו ממון.
אָמַר לֵיהּ רַב עֲוִירָא לרבינא, מִי דָּמִי – וכי הנידונים דומים זה לזה, והלא הָתָם – במשנתנו, לגבי שנים שהתחייבו לזון את אותה בת, חֲדָא כְּרֵיסָא אִית לָהּ תַּרְתֵּי כְּרֵיסָיאתָה לֵית לָהּ – הרי רק כרס אחת יש לה, ולא שתיים, ולכן פשוט שאין תועלת בכך ששניהם יתנו לה מזונות, אלא אחד מהם נותן לה דמים, הָכָא – אבל כאן, אָמַר לֵיהּ – יכול השוכר לומר לו, טְחוֹן זְבוֹן – את החיטים שאתה טוחן בריחיים החדשות שלך, תמכור לאחרים, טְחוֹן אוֹתִיב – ובחיטים שאני טוחן עבורך, תשתמש לצורך ביתך, וכיון שאין למשכיר הפסד בדבר, אינו יכול לחייב את השוכר לשלם לו ממון.
מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה: וְלֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה, שיכול השוכר להמשיך ולטחון עבור המשכיר, ולא לשלם לו דמים, אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ לַאֲגִירָא טְחִינָה – רק באופן שאינו מוצא מי שישכור אותו לטחון עבורו חיטים, אֲבָל אִית לֵיהּ לַאֲגִירָא טְחִינָה – אבל אם הוא מוצא מי שישכור אותו בממון לטחון עבורו, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל מִדַּת סְדוֹם, ומכריחים אותו לטחון לאחרים בשכר, וְיָהֵיב לֵיהּ דָּמֵי – ומשלם לו ממון זה תמורת שכירת הריחיים.
