גמרא
שנינו במשנה, 'וחכמים אומרים, זה גובה את חובו, וזה גובה את חובו'. הגמרא דנה עתה באופן שיש שני בעלי חובות הצריכים לגבות ממון זה מזה, והיינו ששניהם מודים בחיובם ואינם טוענים טענות פטור, כיצד נוהגים בגביית שתי החובות הללו. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה, רַב נַחְמָן אָמַר, זֶה גּוֹבֶה את חובו, וְזֶה גּוֹבֶה את חובו. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, הַפּוֹכֵי מַטְּרָאתָא לָמָּה לִי – כיון ששניהם חייבים ממון זה לזה, מה התועלת בהעברת הממון מזה לזה ומזה לזה [וכמו שאם יש משאוי כבד על החמור, אין תועלת בהעברת המשאות מצד לצד והחלפתם זה בזה כדי להקל מעליו], אֶלָּא זֶה עוֹמֵד בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה עוֹמֵד בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
מבארת הגמרא את אופני מחלוקתם, ויש להקדים לכך שדינו של בעל חוב הוא לגבות את חובו מקרקע בינונית של הלוה, אמנם אם יש ללוה רק עידית או רק זיבורית, גובה המלוה מהקרקע שביד הלוה, אף אם אינה בינונית: דְּכוּלֵּי עַלְמָא – לדברי הכל, אם היו לשני בעלי החובות רק עִדִּית וְעִדִּית, או שהיו להם רק בֵּינוֹנִית וּבֵינוֹנִית, או זִבּוּרִית וְזִבּוּרִית, הַפּוֹכֵי מַטְּרָאתָא הוּא – אכן זו החלפת קרקעות ללא תועלת, ואין עושים כן. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא רק באופן דְּאִית לֵיהּ לְחַד – שיש לאחד מהם עִדִּית וּבֵינוֹנִית, וְאִית לֵיהּ לְחַד – ואילו לשני יש רק זִבּוּרִית, רַב נַחְמָן סָבַר, כאשר אמרו חכמים שבעל חוב גובה מ'בינונית', בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין – אומדים זאת לפי הקרקעות שביד הלוה עצמו, ונמצא שיש תועלת בכך ששניהם יגבו זה מזה, שהרי כאשר יגבה בעל הזיבורית את ה'בינונית' שביד חבירו, כדין בעל חוב הגובה מבינונית, יהיו ברשותו עתה שתי קרקעות, האחת זיבורית, שהיתה בידו קודם לכן, והשניה היא ה'בינונית' שגבה מחבירו, ובהיותה בידו נחשבת היא כ'עידית', כיון שאין לו קרקע משובחת ממנה, וכשיבוא בעל החוב שכנגדו לגבות ממנו ימצא שיש בידו רק עידית וזיבורית, ובעל כרחו יגבה מהזיבורית, ונמצא שהרויח אותו לוה שגבה את חובו מקרקע בינונית, ופרע את חובו לחבירו בקרקע זיבורית. וְאילו רַב שֵׁשֶׁת סָבַר, בְּשֶׁל כָּל אָדָם הֵן שָׁמִין, כלומר, ה'בינונית' שממנה גובה הבעל חוב אינה נמדדת לפי הקרקעות שיש ללוה עצמו, אלא לפי הקרקעות של כל אנשי העולם, וממילא לאחר שיגבה האחד את הבינונית מחבירו, יחזור הלה ויגבנה ממנו, וכיון שאין בכך כל תועלת, אינם גובים זה מזה, אלא כל אחד נשאר מוחזק בשלו. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו שהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי – הלכה כרב נחמן בענינים השייכים לדיני תורה, ואף כאן הלכה כמותו, שה'בינונית' שגובה הבעל חוב היא הבינונית שביחס לקרקעות שביד הלוה, וממילא באופן זה יש תועלת מכך ששניהם יגבו זה מזה, ולכן זה גובה וזה גובה.
משנה
משנתנו עוסקת בדינם של בני זוג שכל אחד מהם מעוניין לגור במקום אחר, כיצד מכריעים בדבר: שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הן לְענין נִשּׂוּאִין, ארץ יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְארץ הַגָּלִיל. אֵין מוֹצִיאִין – אין אחד מבני הזוג יכול להוציא את בן זוגו מֵעִיר שבארץ האחת לְעִיר שבארץ האחרת, וכגון מיהודה לגליל או מהגליל לעבר הירדן, וְלֹא מִכְּרַךְ [-עיר גדולה שיש בה מסחר רב] שבארץ האחת לִכְרַךְ שבארץ האחרת. אֲבָל בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין מִכְּרַךְ לִכְרַךְ, וּמוציאים מֵעִיר לְעִיר, אֲבָל לֹא מִכְּרַךְ לְעִיר, וְלֹא מֵעִיר לִכְרַךְ. וּמוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרָע – ממקום שהאויר שבו גרוע, לְנָוֶה הַיָּפֶה – למקום שאוירו טוב ובריא, אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרָע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף לֹא – אין מוציאים אפילו מִנָּוֶה הָרָע לַנָּוֶה הַיָּפֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפֶה בּוֹדֵק את הגוף למי שבא מנוה הרע, ומתוך כך מחלות באות עליו.
גמרא
שנינו במשנה, 'אבל לא מכרך לעיר, ולא מעיר לכרך'. מבררת הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן דין זה שמִכְּרַךְ לְעִיר לֹא – אין מוציאים, דְּבִכְרַךְ שְׁכִיחֵי כָּל מִילֵי – כיון שבכרך, שזו עיר גדולה, מצויים סוחרים וניתן לקנות בה כל דבר, וְאילו בָּעִיר לֹא שְׁכִיחֵי – אין מצויים כל הדברים, ולכן אם הם דרים בכרך, יכול כל אחד מבני הזוג לעכב שלא ילכו לגור בעיר, כיון שיתכן שיחסרו להם דברים, אֲבָל מֵעִיר לִכְרַךְ, מַאי טַעֲמָא לֹא – מדוע אין כל אחד מהם יכול להכריח את בן זוגו לעבור לשם, והלא לכאורה זהו מקום טוב יותר, שכל הסחורות מצויות בו. מבארת הגמרא, מִפְּנֵי שֶׁיְּשִׁיבַת כְּרַכִּין קָשָׁה – קשה לאדם לגור בכרך, כיון שזו עיר גדולה ביותר, והרבה אנשים גרים שם, ומתוך כך הבתים קרובים זה לזה ואין אויר מצוי שם, מה שאין כן בעיר, שיש גנות ופרדסים בסמוך לבתים, והאויר יפה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מִנַּיִן – מאיזה פסוק יש ללמוד שֶׁיְּשִׁיבַת כְּרַכִין קָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בזמן שעלו ישראל מהגולה ובנו את בית המקדש השני, (נחמיה יא, א-ב) "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי הָעָם בִּירוּשָׁלִָם, וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת, לְהָבִיא אֶחָד מִן הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים. וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם", הרי שהישיבה בירושלים מכונה 'התנדבות', והיינו כיון שהיתה היא כרך גדול, והישיבה בה קשה.
שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (פי"ב הי"א), ארץ ישראל נחשבת כמחולקת לשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְענין נִשּׂוּאִין, ארץ יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְארץ הַגָּלִיל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהָיָה הבעל בֶּן ארץ יְהוּדָה, וְאֵירַס אִשָּׁה בִּיהוּדָה, אוֹ שהיה הוא בֶּן ארץ הגָּלִיל, שֶׁאֵירַס אִשָּׁה בַּגָּלִיל. אֲבָל אם היה זה בֶּן ארץ יְהוּדָה שֶׁאֵירַס אִשָּׁה בַּגָּלִיל, כּוֹפִין אוֹתָהּ לָצֵאת עמו לארץ יהודה, שֶׁעַל מְנַת כֵּן נְשָׂאָהּ – נשאה על דעת שתצא עמו למקומו.
דין נוסף: מוֹצִיאִין – רשאי כל אחד מבני הזוג להוציא את בן זוגו מֵעִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. וְלֹא – ואין אחד מהם יכול להוציא את בן זוגו מֵעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
