אגב הנידון הקודם, לגבי 'ידות נדרים', מבררת הגמרא את דיני 'ידות' לגבי דברים נוספים: בָּעֵי [-הסתפק] רַב פָּפָּא, יֵשׁ יָד לִצְדָקָה אוֹ אֵין יָד לִצְדָקָה, כלומר, המתחיל לומר לשון של הפרשת ממון לצדקה [ולשון זו מחייבת אותו כמו נדר], אך לא סיים לאומרה כהוגן, האם חלו דבריו או לא. וצדדי הספק הם כיון שנאמר (דברים כג כג) "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ", ותיבת 'בפיך' נדרשה על ידי חכמים לגבי צדקה, שהאומר בפיו שיתן צדקה חייב לקיים את דבריו, אף שלא אמר לשון נדר, וכיון שתחילת הפסוק, 'כאשר נדרת לה' אלקיך', נדרש במסכת ראש השנה (ו.) לגבי חטאות ואשמות עולות ושלמים (שטה מקובצת), נמצא שהקיש הכתוב נדרי קרבן לנדרי צדקה, וכיון שבנדרי קרבן יש 'יד', אף בנדרי צדקה יש 'יד'. או שמא לא הוקשו נדרי צדקה לנדרי קרבן אלא לענין זה שלגבי שניהם נאמר (דברים כג כד) "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ", והיינו לענין איסור האיחור בקיום הנדר, אך לא לגבי דין 'יד'.
מבררת הגמרא, הֵיכֵי קָאֲמַר – מהי הלשון שאמר אותו אדם, שלגביה הסתפק רב פפא אם חלו דבריו, אִילֵימָא – אם מדובר באופן שהיו לפניו שני צרורות של מטבעות, דְּאָמַר הָדֵין זוּזֵי לֶיהֱוֵי צְדָקָה – ואמר על אחד הצרורות שיהיו המעות שבו לצדקה, ובתוך כדי דיבור אמר על הצרור השני וְהָדֵין נַמֵּי – 'וזה גם כן', הרי באופן זה אין מקום להסתפק כלל, שהרי הַהוּא – אופן זה צְדָקָה עַצְמָהּ הִיא – זו צדקה ממש, שהרי צירף באמירתו את הצרור השני לראשון, באומרו שגם הוא יהיה כמותו, לצדקה, ואין זה נחשב 'יד', אלא אמירה מפורשת לצדקה. מבארת הגמרא, אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר על הצרור השני רק 'וְהָדֵין' – 'וזה', וְלֹא אָמַר 'נַמִּי' – 'גם כן', מַאי – באופן זה יש להסתפק מה הדין, וכיצד מפרשים את כוונתו, האם וְהָדֵין נַמֵּי [צְדָקָה] קָאֲמַר – כוונתו לומר שזה גם כן יהיה לצדקה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, מַאי – מהי משמעות לשון וְהָדֵין שאמר על הצרור השני, לְנַפְקוּתָא בְּעָלְמָא קָאֲמַר – שזה יהיה להוצאות סתם, של חולין, היתה כוונתו, וְדִבּוּרָא הוּא דְּלֹא אַסְקֵיהּ – אלא שלא סיים את דבריו כראוי. ואף שבאופן זה מסתבר שכוונתו היתה לצדקה, שהרי אמר 'והדין', וחיבר את אמירתו בוי"ו החיבור להפרשת הצדקה הראשונה, מכל מקום כיון שאין זו אמירה מפורשת אלא 'יד' לצדקה, הסתפק רב פפא האם הפרשת צדקה על ידי 'יד' לצדקה מועילה לחייבו כדין נדרי צדקה, או לא. וְלֹא אִיפְשִׁיטָא בְּהֶדְיָא – ולא נפשט ספק זה בפירוש, וְסוּגְיָין – אמנם משמעות הסוגיא היא דְּיֵשׁ יָד לִצְדָקָה.
מוסיף הרי"ף טעם נוסף לכך שיש לפסוק שיש יד לצדקה, וְקַיְּימָא לָן נַמִּי – וגם מקובל בידינו במסכת ביצה (ג:) דְּכָל תֵּיקוּ דְּאִסּוּרָא – שבכל מקום שהסתפקה הגמרא בדבר הנוגע לאיסור, ולא פשטה את הספק, יש לנהוג בו לְחוּמְרָא, ולכן גם כאן יש להחמיר ולומר שיש יד לצדקה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, האומר לחבירו 'מֻדְּרַנִי לְךָ', שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים, כיון שיש שתי משמעויות בלשונו, גם שיהיו נכסי אסורים עליך, וגם שאהיה אסור בנכסים שלך, ולכן שניהם אסורים להנות זה מזה. ואם אמר 'מֻדְּרַנִי הֵימְךָ', משמעות לשונו היא שיהיה הוא אסור בנכסי חבירו, ולכן רק הוּא אָסוּר, וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר. וְהוּא – ובתנאי דְּאָמַר 'מֻדְּרַנִי לְךָ מֵאֲכִילָה', אֲבָל סְתָמָא – אם אמר סתם 'מודרני לך' או 'מודרני הימך', לֹא מַשְׁמַע דְּאָמַר אָסוּר – אין משמעות לשונו כלל שיהא אסור בנכסי חבירו, כִּדְכָתִיבְנָא – וכפי שהתבאר לעיל, שבאופן זה אנו מפרשים את כוונתו שרק לא ידבר עם חבירו, אך לא שייאסרו עליו נכסי חבירו.
שנינו במשנה, 'מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר'. אָמַר אַבַּיֵּי, אף על פי שהיה רבי עקיבא נוטה להחמיר בלשון 'מנודה', שהיא לשון איסור, מכל מקום מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְעִנְיַן מַלְקוֹת, שֶׁאם עבר ונהנה מנכסי חבירו, אֵינוֹ לוֹקֶה, דְּאִם כֵּן – שאילו היה רבי עקיבא סובר שזהו איסור גמור, נִתְנֵי – היתה המשנה צריכה לומר רַבִּי עֲקִיבָא מַחְמִיר, והיינו שהוא מחמיר להחשיב זאת כאיסור גמור, המחייב מלקות, ומכך שאמרה המשנה שרבי עקיבא רק 'חוכך בזה להחמיר' משמע שלא הכריע לומר שזהו איסור גמור שלוקים עליו.
מדייק הרמב"ן: מֵהָא שַׁמְעִינָן – מדין זה יש ללמוד שדין זה דְּיָדוֹת נְדָרִים נחשבים כִּנְדָרִים, היינו מִדְּאוֹרַיְיתָא, וַאֲפִילּוּ לְהתחייב מַלְקוֹת, שהרי אמרה הגמרא שרק מפני שלשון 'מנודה' אינה נחשבת יד גמורה, אין רבי עקיבא מחייב בזה מלקות, ומשמע שאם היתה זו יד גמורה, היה חייב מלקות.
