מוסיף הרמב"ן ומקשה על פסק הלכה זה, שאין צורך בתנאי כפול: וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן דְּכָל תְּנַאי שֶׁאֵינוֹ כִּתְנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֵינוֹ תְּנַאי, ומצאנו כן לְגַבֵּי הָא דִתְנַן [-מה ששנינו במשנה] בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (בבא מציעא צד.) וְכָל תְּנַאי שֶׁמַּעֲשֶׂה בִּתְחִלָּתוֹ, כלומר שעשיית המעשה קודמת לקיום התנאי, כגון שאמר לו הרי דבר זה שלך, בתנאי שתעשה דבר פלוני, בשונה מתנאי בני גד ובני ראובן, שאמר להם משה רבינו לקיים את התנאי לעבור חלוצים לפני אחיהם למלחמה, ואם יקיימו את התנאי ייעשה המעשה, והוא נתינת עבר הירדן לשבטים אלו, תְּנָאוֹ בָּטֵל – הצורך בקיום התנאי בטל, והמעשה קיים אף על פי שלא התקיים התנאי, כיון שדיני תנאי נלמדים מפרשה זו של בני גד ובני ראובן, ויש צורך שיהיה התנאי דומה לתנאי שבפרשה זו. וְאַמְרִינָן נַמִּי – ועוד אמרו בגמרא במסכת כתובות (עד.) בְּפֶרֶק הַמַּדִּיר, כָּל תְּנַאי מֵהֵיכָא גַּמְרִינָן – הרי מהיכן אנו לומדים את דיניו של כל תנאי, מִתְּנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן, המפורש בתורה, ולכן יש צורך שיהיה התנאי שעושה האדם לתנאי בני גד ובני ראובן, ולכן רק תְּנָאָה דְּאֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי – תנאי שיכול האדם לקיימו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כִּי הָתָם – כמו שם, בתנאי בני גד ובני ראובן, הֲוֵי תְּנַאי – הרי זה תנאי המועיל, כשם שהתנאי של בני גד ובני ראובן היה יכול להיעשות על ידי שליח, אבל תְּנָאָה דְּלֹא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי – תנאי שלא ניתן לקיימו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, לֹא הֲוֵי תְּנָאָה – אין זה תנאי המועיל, והרי הוא בטל, וּמִשּׁוּם הֲכִי קַיְּימָא לָן – ולכן מקובל בידינו דְּאֵין תְּנַאי מועיל בַּחֲלִיצָה, וכגון שאמרו ליבם שיחלוץ ליבמתו בתנאי שיתנו לו מאתים זוז, אין התנאי קיים, ואף על פי שלא נתנו לו מאתים זוז ולא התקיים התנאי, חליצתה קיימת, והיינו כיון שחליצה זהו דבר שצריכים היבם והיבמה לעשותו בעצמם, ולא מועילה בו שליחות, ומחמת כן אף תנאי אינו מועיל בו. ועל כל פנים מוכח מכל הסוגיות הללו שאנו פוסקים להלכה שיש צורך שיהיה כל תנאי דומה לתנאי בני גד ובני ראובן, ואם כן לכאורה יש צורך גם שיהיה התנאי כפול, שיאמרו את שני הצדדים של התנאי, שאם יתקיים התנאי יחול המעשה, ואם לא יתקיים התנאי לא יחול המעשה, והיינו כשיטת רבי מאיר, שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, אלא מצריכים לכפול את התנאי בפירוש, ושלא כמו שפסק הרמב"ן שאין הלכה כרבי מאיר אלא כחכמים.
מתרץ הרמב"ן קושיות אלו, הַנְהוּ – דינים אלו שהוכחו בסוגיות השונות, לָאו בִּתְנַאי כָּפוּל שָׁיְיכָן – אינן שייכות כלל בנידון של תנאי כפול, והחילוק ביניהם, דְּטַעֲמָא דְּרַבָּנָן בִּתְנַאי כָּפוּל – כיון שטעמם של חכמים האומרים שאין צורך בתנאי כפול, לָאו מִשּׁוּם דְּלֹא גָּמְרִינַן מִתְּנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן שׁוּם מִידִי – אין זה מחמת שהם סוברים שאין ללמוד שום דין מתנאי בני גד ובני ראובן, אלא גם הם מודים שיש ללמוד את דיני התנאים מתנאי בני גד ובני ראובן [וכמו שהוכח בסוגיות הללו לגבי תנאי קודם למעשה, ולגבי תנאי היכול להתקיים על ידי שליח], אֶלָּא טעם בתנאי כפול הוא כִּדְקָתָּנֵי עֲלֵיהּ – כפי ששנינו במשנה בקדושין (סא.) שאמר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל טעם הדבר, שאין ללמוד את דין 'תנאי כפול' מהמעשה של בני גד ובני ראובן, כיון ששם צָרִיךְ הָיָה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ – הוצרך משה רבינו לפרט את שני הצדדים, שאם יעברו חלוצים לפני ישראל למלחמה יקבלו את עבר הירדן, ואם לא יעברו חלוצים יקבלו את חלקם עם שאר השבטים בארץ ישראל, והטעם שהוצרך לומר כן, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן – אם לא היה אומר זאת בפירוש, יֵשׁ בְּמַשְׁמַע – היתה משמעות דבריו שֶׁאם לא יעברו חלוצים לפני אחיהם למלחמה, אַף בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא יִנְחֲלוּ, אלא יפסידו הכל, ולכן הוצרך לומר את שני הצדדים, ולפרט שגם אם לא יעברו חלוצים למלחמה לא יפסידו לגמרי, אלא יקבלו את חלקם בארץ כנען, וכיון שהיה צורך מיוחד בפירוט כפילות התנאי, אין ללמוד משם שבכל תנאי שבעולם יש צורך לכפול את שני הצדדים. אִי נַמִּי – טעם נוסף לכך שאין ללמוד משם את דין תנאי כפול, כִּדְתַנְיָא – היינו כפי ששנינו בברייתא במסכת גיטין (עו.) בְּפֶרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֵּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין לְךָ תְנַאי בַּכְּתוּבִים שֶׁאֵינוֹ כָּפוּל – לא מצאנו תנאי שהובא בתורה שאינו כפול, וַהֲווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין – והכלל הוא שבכל מקום שיש שני מקומות שניתן ללמוד מהם את אותו הדין, אין לומדים אותו כלל [כיון שאם היתה התורה רוצה ללמד אותנו דין זה היתה כותבת זאת פעם אחת, ומכך שטרחה וכתבה זאת פעמיים מוכח שדינים אלו נאמרו רק באותם מקומות מסוימים, ולא באו ללמד למקומות אחרים], וְשָׁמְעַתְּ מִנַּהּ – ומכל מקום יש ללמוד מכך, דְּאִיכָּא מִילֵי דְּגַמְרִינָן – שיש דינים שאנו לומדים מִתְּנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן, וְאִיכָּא מִילֵּי דְּלֹא גַמְרִינָן – ויש דינים מסוימים שאיננו לומדים מפרשה זו, הִלְכָּךְ אֲנָן לֵית לָן אֶלָּא מַאי דְּמוֹכְחָן סוּגְיָאתָא – ולכן אין לנו לפסוק בדינים אלו אלא מה שמוכח מהסוגיות, וְלֵיכָּא לַאֲתוֹיֵי רְאָיָה מֵחָדָא מִילְּתָא לְאִידָךְ – ואין להביא ראיה מנידון אחד לנידון אחר, וְכָל חָדָא וְחָדָא טַעֲמָא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ – וכל דין ודין השייך לדיני התנאים הללו, יש לו טעם בפני עצמו. וְכֵיוָן דְּסוּגְיָין בְּעָלְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר יְחִידָאָה הוּא – וכיון שמסוגיות הגמרא מוכח ששיטת רבי מאיר היא שיטת יחיד, וְרַבָּנָן לֹא בָּעוּ – ואילו חכמים אינם מצריכים תְּנַאי כָּפוּל, לְעִנְיַן נְדָרִים נַמִּי קַיְּימָא לָן הֲכִי – גם לענין נדרים מקובל בידינו כך להלכה, כְּרַבָּנָן, דְּמִכְלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, ואין צורך בתנאי כפול.
