לאחר שביאר הרמב"ן שהלכה כחכמים, שמכלל לאו אתה שומע הן, מברר הרמב"ן את ההלכות בענין לשונות הנדרים השונות שהובאו בסוגייתנו: הִלְכָּךְ – ולכן, אם אמר הנודר 'חֻלִּין', 'הַחֻלִּין', 'כְּחֻלִּין' שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ, הרי זה אָסוּר, כיון שמשמעות דבריו היא שרק מה שלא יאכל יהיה חולין, אך מה שיאכל משל חבירו, יהיה אסור כקודש, שהרי מכלל לאו אתה שומע הן. ואם אמר [לֹא חֻלִּין אוֹ] לַחֻלִּין יהיה מה שֶׁאוֹכַל לְךָ, נַמִּי [-גם כן] אָסוּר, כיון דְּמַשְׁמַע לֹא חֻלִּין אֶלָּא קָרְבָּן יהא מה שאוכל לך [וגם באופן שאמר 'לחולין', הרי הלמ"ד מנוקדת בפת"ח, ומשמעות לשונו היא 'לא חולין']. אֲבָל אם אמר לַחֻלִּין [והיינו 'לא חולין'] לֹא אוֹכַל לְךָ, וַדַּאי מֻתָּר, דְּכֵיוָן דְּ'לֹא חֻלִּין' יהא מה שלא אוכל לך קָאֲמַר, יש לדייק מדבריו הָא [-אבל] מָה שֶׁאוֹכַל לְךָ לֶיהֱוֵי חֻלִּין, מַשְׁמַע, ולכן לא נאסרו עליו מאכלי חבירו.
וְכִדְקָאָמַר – ובאופן שאמר לשון 'לְחֻלִּין', שהלמ"ד נקראת בשו"א, אִי אָמַר לְחֻלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ, מֻתָּר, כיון שאין בלשונו כל משמעות של איסור אכילה. אך אם אמר 'לְחֻלִּין לֹא אוֹכַל לְךָ', אָסוּר, כיון דְּמַשְׁמַע מלשונו לְחֻלִּין לֶיהֱוֵי מַה שֶּׁלֹּא אוֹכַל לְךָ, ומכלל לאו אתה שומע הן, הָא [-אבל] מַה שֶּׁאוֹכַל לְךָ לֹא לֶיהֱוֵי חֻלִּין, אֶלָּא לְקָרְבָּן, ואסור, וְדַמְיָא לְרֵישָׁא – ואופן זה דומה לרישא, דְּאמר 'חֻלִין', 'הַחֻלִּין', 'כְּחֻלִּין' שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ, דִּלְרַבָּנָן אָסוּר, כיון שמשמעות לשונו היא שרק מה שלא יאכל משל חבירו יהיה כחולין, ומכלל לאו אתה שומע הן, שמה שיאכל משלו יהיה קדוש כקרבן, ואסור.
וְהָא דִּתְנַן – ומה ששנינו במשנתנו, שאם אמר לְקָרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, כִּדְאָמַר לְקָרְבָּן הִיא – היינו באופן שאמר 'לְקָרְבָּן', כשהלמ"ד בשו"א, וּבְהַאי פְּלִיגֵי – ובדבר זה נחלקו, שרַבִּי מֵאִיר סָבַר, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לְקָרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לְךָ, והדבר אסור. וְרַבָּנָן סָבְרֵי, שמפרשים את דבריו כאומר לְקָרְבָּן יְהֵא מַה שֶּׁלֹּא אוֹכַל לְךָ, ומשמעות הדברים היא שמה שיאכל משלו לא יהא כקרבן, ולא ייאסר. פוסק הרמב"ן, וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – והלכה כדברי חכמים, שמפרשים את דבריו לאופן שאין בו איסור, ורשאי לאכול משל חבירו.
משנה
משנתנו ממשיכה בבירור הדין בלשונות שונים של נדרים: הָאוֹמֵר אחד מלשונות אלו, קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים, ומסיים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, הרי זה אָסוּר, כיון שאנו מפרשים את דבריו שיהא מאכלו של חבירו כקרבן או כעולה וכו', ולכן לא יאכל משלו, ואף שלא אמר בפירוש 'כקרבן', בכ"ף הדמיון, אלא 'קרבן', הרי זו יד לנדר, כלומר, שמתחילת דיבורו מובן מה היתה כוונתו, וחל נדרו. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, כיון שהוא סובר שכל זמן שלא אמר 'כקרבן' אין זו 'יד' המוכיחה את כוונתו, ואין נדרו חל. אמר האדם 'הַקָּרְבָּן' 'כַּקָּרְבַּן' 'קָרְבָּן' שֶׁאוֹכַל לְךָ, אָסוּר, והיינו כדעת תנא קמא, שאף אם לא אמר 'קרבן' עם כ"ף הדמיון חל נדרו. ואם אמר 'לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ', רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, כיון שמפרשים את דבריו כאילו אומר לחברו יהא מאכלך עלי כקרבן, ולכן לא אוכל לך, אמנם חכמים חולקים וסוברים שאין מפרשים כן את כוונתו, אלא שיהא כקרבן מה שלא יאכל משלו, ומשמע מכך שמה שיאכל משלו לא יהא כקרבן, ומותר.
גמרא
שנינו במשנה, 'הקרבן, כקרבן, קרבן שאוכל לך, אסור'. תמהה הגמרא על האופן שבו אמר האדם 'הקרבן שאוכל לך', שנקטה משנתנו שנאסר בכך, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה, בְּאוֹמֵר אחת מלשונות אלו, הָא קָרְבָּן, וְהָא עוֹלָה, וְהָא מִנְחָה, וְהָא חַטָאת, וְהָא תּוֹדָה, וְהָא שְׁלָמִים, שֶׁאוֹכַל לְךָ, שֶׁמֻּתָּר, והטעם לכך, לפי שֶׁלֹּא נָדַר זֶה אֶלָּא בְּחַיֵּי קָרְבָּן שיאכל משל חבירו, ולא היתה כוונתו לאיסור כלל, וסברה הגמרא שגם לשון 'הקרבן' מתפרשת כך, לשבועה בחיי הקרבן, ואם כן מדוע נקטה משנתנו שאופן זה אסור.
מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתא למשנתנו, הָא – האופן שבו עוסקת משנתנו, היינו דְּאָמַר 'הָא קָרְבָּן', וְהָא – האופן שבו עוסקת הברייתא, הוא דְּאָמַר הֵי קָרְבָּן. ומבארת הגמרא את החילוק בין לשונות אלו, אָמַר 'הָא קָרְבָּן', כבמשנתנו, המשמעות היא שמה שיאכל משל חבירו יהיה כקרבן, ולכן אמרה המשנה שאָסוּר [ואף שבמשנתנו אמר הכל במילה אחת, הקרבן, היינו כשאמר 'הָקָּרְבָּן', וכיון שהה"א מנוקדת בקמ"ץ הרי זה כאומר 'הא קרבן']. אָמַר 'הֵי קָרְבָּן' מֻתָּר, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון שחַיֵּי קָרְבָּן קָאָמַר – כוונתו להשבע בחיי הקרבן. פוסק הרמב"ן, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כחילוק זה, בין האומר 'הא קרבן', שאסור, לבין האומר 'הי קרבן', שמותר.
