משנה
במשניות הקודמת התבאר דינו של הנודר שיהיו מאכליו או ממונו של חבירו אסורים עליו כקרבן וכדומה, ומשנתנו עוסקת באופן שאוסר האדם בנדר מעשים מסויימים, שייאסר עליו לעשותם: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם – יהא אסור כקרבן פִּי שלא יהא מְדַבֵּר עִמְּךָ, קונם יָדִי שלא תהא עוֹשָׂה עִמָּךְ, וְקונם רַגְלַי שלא יהיו מְהַלְּכוֹת עִמְּךָ, חל נדרו, והרי זה אָסוּר.
גמרא
התבאר במשנה שיכול אדם לאסור עליו בנדר מעשים מסוימים, והבינה עתה הגמרא שחל נדרו על אותן פעולות של דיבור, עשיית מלאכה או הליכה. ותמהה הגמרא, וּרְמִינְהִי – קשה על כך ממה ששנינו בברייתא, חֹמֶר – יש חומרה מסוימת בִּנְדָרִים יותר מִבִּשְׁבוּעוֹת, וְיש חֹמֶר בִּשְׁבוּעוֹת יותר מִבִּנְדָרִים, ומבארת הברייתא, החֹמֶר שיש בִּנְדָרִים הוא בכך שֶׁהַנְּדָרִים חָלִין עַל הַמִּצְוָה, אם נדר האדם שתהיה אסורה עליו המצה בליל פסח, או שנדר שתהא אסורה עליו הסוכה בסוכות, חל נדרו ואסור לו לקיים את אותן מצוות, כְּבִרְשׁוּת – כפי שחלים הנדרים על דברי רשות, והטעם לכך, כיון שבנדר אין האדם אוסר את עצמו, אלא את החפץ, וכיון שלאחר נדרו נמצא שהחפץ [והיינו המצה או הסוכה] אסורים עליו, אינו יכול לקיים את המצוה בלי לעבור על איסור נדר, ואין אומרים לו שיעבור על איסור נדר כדי לקיים את המצוה, מָה שֶׁאֵין כֵּן בִּשְׁבוּעוֹת, שאין שבועה חלה אלא על דבר של רשות, אך אם נשבע לבטל את המצוה אין שבועתו חלה, כיון שהשבועה היא איסור על גופו לעשות את מעשה המצוה, וכיון שהוא כבר מושבע מהר סיני לקיים את כל המצוות, אינו יכול לבטל בשבועתו עתה את השבועה שהושבע בהר סיני. ומאידך יש חֹמֶר בִּשְׁבוּעוֹת יותר מבנדרים, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת בֵּין עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ ובֵין עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, והיינו שיכול האדם להשבע שיעשה או שלא יעשה פעולות מסוימות, הגם שפעולות אלו הן דבר שאין בהן ממש, והיינו כיון שהשבועה היא על גופו, שמחייב את עצמו לעשות או לא לעשות זאת, מָה שֶׁאֵין כֵּן בִּנְדָרִים, שכיון שצריך הנדר לחול על חפץ מסוים, אינו יכול לחול על דבר שאין בו ממש, ולכן אין האדם יכול לידור שיעשה או שלא יעשה פעולה מסוימת, מאחר ומהות הנדר היא החלת איסור על חפץ ממשי. וכיון שכך קשה, כיצד אמרה המשנה שיכול האדם לאסור בנדר את דיבורו, מעשיו או הליכתו.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, משנתנו עוסקת בְּאופן שאותו אדם אוֹמֵר יֵאָסֵר פִּי לְדִבּוּרִי, או שאומר יאסרו יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶן, או יאסרו רַגְלַי לְהִלּוּכִי, ובאופן זה אכן לא חל הנדר על אותו פעולות, אלא חל הנדר על אותם איברים, שיהיה פיו אסור לענין דיבור עם חבירו, ויהיו ידיו אסורות לענין עשיית מלאכה לחבירו, או רגליו לענין הליכה עם חבירו, וכשם שיכול האדם לאסור על עצמו דבר מסוים לענין אכילתו, כך יכול לאסור את אחד מאבריו לענין עשיית פעולה מסוימת. ומוסיף הרמב"ן, שאין צורך שיאמר כן בפירוש, אלא כְּלוֹמַר, כאשר אמר 'קונם פי מדבר איתך', נַעֲשָׂה כְּאילו הוא אוֹמֵר יֵאָסֵר פִּי לְדִבּוּרִי, יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶן או רַגְלַי לְהִלּוּכִי.
מוסיפה הגמרא ומוכיחה שכך היא כוונת משנתנו: דַּיְקָא נַמִּי דְּקָתָּנֵי – מדוייק כן אף מלשון המשנה בעצמה, שאמרה, לשון 'קונם פִּי מְדַבֵּר עִמְּךָ', והיינו שחל הנדר על הפה עצמו, וְלֹא קָתָנֵי 'שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר עִמְּךָ', שאז היתה המשמעות שהנדר חל על פעולת הדיבור.
מוסיף הרמב"ן, וּנְדָרִים שננדרו על דברים שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ, וכגון שנדר שלא ידבר עם פלוני, באופן שאין כוונתו לאסור את פיו לדיבור, אלא כוונתו ברורה לאסור את פעולת הדיבור, שהיא דבר שאין בו ממש, אף על פי שאין בזה איסור תורה, נַמִּי – גם כן עוֹבֵר עֲלֵיהֶן בְּבַל יַחֵל דְּרַבָּנָן, כיון שמדרבנן חל נדר גם על דבר שאין בו ממש, ואסור לעבור עליו.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ד) בענין זה של נדר האוסר הנאה ממעשי ידי האדם, אַתְּ אָמַר שאם אמר האדם קונם יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ, שהוא אָסוּר, אם כן יש לברר, אם חָרַשׁ עִמּוֹ בַּקַּרְקַע, ושכרו כפועל על מלאכה זו הוא זוז אחד, אבל הקרקע עצמה השביחה בשיעור שני זוז, עַד כַּמָּה הוּא אָסוּר – מהו השיעור שצריך לשלם לו כדי שלא ייחשב כנהנה ממנו, ולא יעבור על איסור נדר, האם עַד כְּדֵי שְׂכָרוֹ, ועל ידי שיתן לו את שכרו נמצא שלא עבד עבורו בחינם, ואף שהקרקע השביחה בשיעור הגדול ממה ששילם לו, כיון שסוף סוף קיבל הלה את שכרו, אין הנהנה עובר באיסור נדר, אוֹ עַד כְּדֵי הֲנָיַית קַרְקַע, שעליו לשלם לו את כל הערך שהשביחה בו הקרקע מחמת מלאכתו, כדי שלא תבוא לו שום הנאה ממונית ממלאכתו של אותו אדם. וכן אם גָּדַר עִמּוֹ בַּתַּנּוּר – בנה לו כותל לתנורו, עַד כַּמָּה הוּא אָסוּר, האם רק עַד כְּדֵי שְׂכָרוֹ, אוֹ עַד כְּדֵי הֲנָיַית תַּנּוּר. וְלֹא אִיפְּשִׁיט – ולא נפשט ספק זה בירושלמי [וכיון שזהו ספק באיסור תורה יש להחמיר ולאסור את הנאתו עד שישלם לו כשווי ההנאה, ולא רק דמי שכרו].
סְלִיק פִּרְקָא
