משנה
משנתנו מביאה לשונות שונים של נדרים, שאינם חלים: וְאֵלּוּ לשונות של נדרים מֻתָּרִין הם, האומר לחבירו חֻלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ – יהא כחולין מה שאוכל לך [ואופן זה פשוט הוא, ולהלן יבואר מדוע הוצרכה המשנה להביאו], או שאמר לו מה שאוכל משלך יהא עלי כִּבְשַׂר חֲזִיר, או כַּעֲבוֹדָה זָרָה, או כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין – עור הנחתך בעיגול כנגד ליבה של הבהמה בעודה בחייה, ועושים כן הגויים כדי להוציא את הלב מהבהמה בעודה בחיים ולהקריבו לשם עבודה זרה, ומחמת כן נאסר עור זה בהנאה, או כִּנְבֵלוֹת, כִּטְרֵפוֹת, כִּשְׁקָצִים, כִּרְמָשִׁים, כְּחַלַּת אַהֲרֹן – חלה המופרשת מהעיסה וניתנת לכהנים, וְכִתְרוּמָתוֹ – כתרומה הניטלת מן התבואה, בכל האופנים הללו לא חל נדרו, והרי הוא מֻתָּר, והטעם לכך, כיון שכדי להחיל איסור נדר צריך הנודר לומר שיהא הדבר אסור כמו דבר אחר שנאסר מכח אדם, והיינו 'דבר הנדור', אך אם אומר שיהא הדבר אסור כמו דבר האסור מהתורה, וכמו נבלות וטרפות וכדומה, הרי זה 'דבר האסור', ולא חלו דבריו, ובגמרא יבואר מהיכן נלמד דין זה. [ואמנם חלה ותרומה הם דברים שאיסורם נוצר על ידי האדם, אך מכל מקום נחשבים הם כ'דבר האסור', כיון שהתורה חייבה אותו להפריש דברים אלו, ו'דבר הנדור' היינו דבר שהאדם מרצונו אסרו, בלא שיהא חייב בכך (רמב"ם בפירוש המשנה). ויש אומרים שזהו כיון שגם לפני ההפרשה היה הדבר אסור משום טבל, ונמצא שלא הפרשתו יצרה את האיסור (תוספות)]. והקדימה המשנה את האופן שאמר האדם 'חולין שאוכל לך', הגם שאין כל חידוש בכך, שהרי לא אמר כלל לשון איסור, כדי להשמיענו שכל האופנים שהוזכרו במשנה, שנדר בדבר האסור, דינם שוה לאופן שאמר 'חולין שאוכל לך' בכך שהם מותרים לגמרי ללא התרת חכם, ואפילו היה הנודר עם הארץ אין חוששים שמתוך שיקלו לו בנדר זה ללא התרה יבוא להקל בנדרים אחרים.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, והיינו שתהא אסורה עליו כשם שאמו אסורה עליו, אף שאמו של האדם נחשבת כ'דבר האסור', שהרי היא אסורה עליו מהתורה, ואינה 'דבר הנדור', מכל מקום אין מתירים לו את נדרו מיד, אלא פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, והטעם שהחמירו באופן זה יותר משאר נדרים, כדי שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ, שלא יהא רגיל לאסור על עצמו את אשתו בנדר, ויחשוב שתמיד אין הנדר חל, ויעבור באיסור נדר, ולכן גם באופן זה שבאמת לא חל נדרו כלל, הצריכוהו התרת חכם, כדי שבפעמים אחרות, בהם יאמר לשון נדר האוסרת, לא יקל לעצמו ללא התרת חכם.
גמרא
התבאר במשנתנו שהנודר נדר ומתפיסו בדבר האסור, אין נדרו חל, ואינו נאסר. מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, שאין נדר חל אלא אם כן התפיסו הנודר ב'דבר הנדור', דאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק (במדבר ל ג) 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה", ומכפילות לשון נדר שבפסוק יש ללמוד שאין הנדר חל עַד שֶׁיִּדֹּר בְּדָבָר הַנָּדוּר.
מקשה הגמרא, אִי הֲכִי – אם כך, שדורשים את כפילות הלשון שבפסוק, אֲפִילּוּ אם נדר בְּדָבָר הָאָסוּר נַמִּי – גם כן צריך לחול נדרו, דְּהָא כְּתִיב – שהרי נאמר באותו פסוק עצמו 'לֶאְסוֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ', ומכפילו לשון איסור שבפסוק יש ללמוד שגם אם נדר בדבר האסור, חל נדרו.
מתרצת הגמרא, לשון זו של 'לֶאְסוֹר אִסָּר', מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְכִדְתַּנְיָא – נצרכת היא לדין זה ששנינו בברייתא, אֵיזֶהוּ אִסָּר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, אָמַר, הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו, או כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ רַבּוֹ, או כְּיוֹם שֶׁנֶּהֱרַג גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם, או כְּיוֹם שֶׁרָאָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ, נאסר באותו יום שנדר בו, וְאָמַר שְׁמוּאֵל, וְהוּא – והיינו באופן שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם. – שקודם לכן נדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין באותו יום שמת בו אביו או רבו וכו', ואחר כך אמר על יום אחר, שיהא אסור כמו אותו היום שכבר נדר בו שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, והחידוש בכך הוא שאף על פי שאותו יום אינו אסור לכל, אלא רק לאותו אדם עצמו, מכל מקום יכול להתפיס בו נדר נוסף, ולומר על יום אחר שיהא אסור עליו כאותו יום, ודין זה נלמד מכפילות הלשון 'לאסור איסר', שאף אם אין אותו דבר אסור אלא עליו, יכול הוא להתפיס בו איסורים אחרים, ויחול נדרו.
