גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָא (יא:), בָּעֵי – הסתפק רָמִי בַּר חָמָא, אדם האומר הֲרֵי דבר זה עָלַי כִּבְשַׂר זִבְחֵי שְׁלָמִים לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, מַהוּ – מה דינו של הדבר שאמר עליו לשון זו, האם הוא נאסר בלשון זו או לא. מבררת הגמרא באיזה אופן הסתפק רמי בר חמא, אִי דְּקָאָמַר בְּהָדֵין לִישְׁנָא – אם אמר האדם לשון זו ממש, שיהא הדבר עליו כבשר שלמים לאחר זריקת הדם, הרי בשר כזה מותר באכילה, ואם כן מֵהֶיתֵּרָא קָא מַתְפִּיס – התפיס את אותו דבר בבשר המותר באכילה, ואם כן בודאי אין כאן נדר האוסר עליו. אֶלָּא הספק הוא כְּגוֹן דְּמָחִית [-שהביא האדם] בְּשַׂר זִבְחֵי שְׁלָמִים לאחר שנזרק הדם והותרו באכילה, וּמָחִית דְּהֶיתֵּרָא גַּבֵּיהּ – והביא מאכל של היתר והניחו לידו, וְאָמַר מאכל זֶה, של היתר, יהיה כָּזֶה – כבשר זה של זבחי שלמים, ובאופן זה יש להסתפק, האם בְּאִסּוּרָא קָא מַתְפִּיס – כוונת האדם להתפיס את בשר ההיתר בבשר הקרבן כפי שהיה קודם שנזרק דמו, שהיה אסור באכילה, אוֹ בְּהֶיתֵּרָא קָא מַתְפִּיס – או שמא כוונתו להתפיסו בבשר השלמים כפי שהוא עתה, שנזרק דמו והותר באכילה.
וַאֲתֵינָן לְמִיפְשְׁטֵיהּ – ובאה הגמרא לפשוט ספק זה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, אֵיזֶהוּ אִסּוּר נֶדֶר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, כגון שאמר האדם הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו, וְאָמַר שְׁמוּאֵל בביאור ברייתא זו, וְהוּא – והיינו באופן שֶׁנָּדוּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – שנדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ביום שמת בו אביו, והתפיס עתה יום אחר ביום שמת בו אביו, ומבררת הגמרא את דברי שמואל, הֵיכִי דָּמִי – ובאיזה אופן מדובר, דְּקָאִים בְּחַד בְּשַׁבָּא דְּמִית בֵּיהּ אַבוּהָ – שעומד האדם ביום ראשון בשבוע בתאריך שמת בו אביו, וכגון שמת באחד בניסן לפני כמה שנים, ובאותו יום שמת בו אביו נדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ועתה אומר שיהיה יום זה שהוא עומד בו, שהוא גם כן אחד בניסן, כאותו יום שמת בו אביו, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא טוּבָא חַד בְּשַׁבָּא דְּהֶיתֵּרָא – על אף שעברו מאותו יום כמה שנים שלא אסר על עצמו דבר באחד בניסן, והיה ניתן לפרש שכוונתו לאותם שנים, שלא היה אסור בבשר ויין, וְקָתָנֵי אָסוּר – ומכל מקום אמר שמואל בביאור הברייתא שהוא אסור בבשר ויין, אַלְמָא בְּעִיקָּר הוּא מַתְפִּיס – ומוכח מכך שכאשר מתפיס האדם דבר בדבר שבעיקרו היה אסור ולאחר זמן הותר, מפרשים את דבריו שהיתה כוונתו לאיסור, ולכן כשמתפיס את אותו היום ביום שמת בו אביו מפרשים שכוונתו לשנה הראשונה, שבה אסר את עצמו בבשר ויין, ולא לשנים שהיו לאחר מכן, שבהן לא אסר עצמו בבשר ויין, ואם כן הוא הדין לאופן שהסתפק בו רמי בר חמא, במתפיס מאכל של היתר בבשר זבחי שלמים לאחר שנזרק הדם, שמפרשים את כוונתו להתפיס את המאכל בעיקר הזבח, קודם שנזרק דמו, שהוא אסור באכילה, ולא במצבו עתה, שנזרק דמו והותר באכילה.
דוחה הגמרא, אין זה הביאור בדברי שמואל, אלא דבריו דִּשְׁמוּאֵל בביאור הברייתא, הֲכִי אִיתְּמַר – כך נאמרו, אָמַר שְׁמוּאֵל, מה שאמרה הברייתא, שאם אמר שיהא יום זה כיום שמת בו אביו, וְהוּא – היינו באופן שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וְאֵילָךְ – שהיה אותו אדם נדור שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו, וממילא אותו תאריך של מיתת אביו הוא יום אסור לגמרי, שהרי לא היתה שום שנה של היתר מזמן שמת בו אביו והלאה, ולכן כשאומר שיהא יום זה כיום שמת בו אביו, זו התפסה ביום של איסור מוחלט. מה שאין כן בנידון של רמי בר חמא, שהתפיס בדבר שהיה אסור בתחילה, וכעת הוא מותר.
מברר הרמב"ן את ההלכה בנידון זה: וְאַף עַל גַּב דְּבַעְיָין לֹא אִיפְשִׁיטָא הָכָא בְּדוּכְתָּא – על אף שספק זה לא נפשט כאן, בסוגייתנו, מַסְקָנָא – מסקנת הגמרא בְּמַסֶּכֶת נְזִירוּת (נזיר כב:), דִּבְסֵיפָא מִיתְפִּיס – שהאדם מתפיס ב'סוף' של הדבר, כלומר, כפי שהוא עתה, ולא כפי שהיה בתחילה, ולכן אם התפיס מאכל של היתר בבשר זבחי שלמים לאחר שנזרק דמם, כוונתו להתפיסו בדינו של הבשר עתה, שהוא מותר. וְסוּגְיָין נַמִּי בִּשְׁבוּעוֹת – וכן בסוגיית הגמרא במסכת שבועות (כ.) מַיְיתֵי לָהּ לְהָא דִּשְׁמוּאֵל – מובאים דברים אלו של שמואל, בביאור הברייתא, כְּדִמְתָרֵץ לָהּ הָכָא – כפי שתירצה אותם הגמרא כאן, בדחיית הראיה לספיקו של רמי בר חמא, שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם והלאה, ומשמע מכך שאם לא היה נדור בכל השנים, אלא רק בשנה הראשונה, ואילו בשנים שלאחריה לא היה נדור, אין התפסתו חלה, כיון שדבריו מתפרשים כהתפסה באותו יום בשנים האחרונות, שלא היה אסור בבשר ויין. וְהֲכִי נַמִּי פַּסְקָהּ רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל בַּהֲלָכוֹת – וכן פסק גם הרי"ף בהלכותיו במסכת שבועות (סי' אלף קז).
