תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אדם האומר הֲרֵי מאכל זה עָלַי כִּבְכוֹר, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מהו טעמו דְרַבִּי יוֹסֵי, הסובר שלא חל נדרו באופן זה, ומבארת, כיון דִּכְתִיב בפרשת נדרים (במדבר ל ג) 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה", ומכפילות לשון 'נדר' שבפסוק למדו חכמים שאין הנדר חל עַד שֶׁיִּדֹּר בְּדָבָר הַנָּדוּר, כלומר, שיתפיס את האיסור שהוא מחיל כעת בנדרו בדבר שעיקר איסורו חל על ידי נדר, וכגון שאומר שיהא מאכל זה כקרבן עולה, שקרבן עולה עצמו חלה עליו קדושתו על ידי נדרו של האדם, לַאֲפּוּקֵי – להוציא ולמעט בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא – שזהו דבר האסור מחמת ציווי התורה, שכל בכור בהמה טהורה יהיה קדוש, ואין זה דבר שחל איסורו על ידי נדר, ומוסיפה הגמרא, וְאַף עַל גַּב שֶׁיש מִּצְוָה על הבעלים לְהַקְדִּישׁוֹ – להקדיש את הבכור בפה, דְּתַנְיָא בברייתא, מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ, מִנַּיִן לְאדם שנוֹלָד לוֹ בְּכוֹר בהמה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ [כלומר, ברשותו], שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יט) 'כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ', ואם כן היה ניתן לכאורה לומר שנחשב הבכור כדבר הנדור, סובר רבי יוסי שאין הדבר כן, וטעמו, כֵּיוָן דְּכִי לֹא מַקְדִּישׁ – כיון שגם אם לא יקדיש האדם את הבכור, נַמִּי קַדִּישׁ – גם כן יהיה קדוש, דִּקְדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם – שהרי קדושתו חלה מאליה מרגע שנולד, ממילא נחשב הבכור כדבר האסור, ונמצא שהמתפיס בבכור לֹא מַתְפִּיס בְּנֶדֶר הוּא – אינו מתפיס בדבר הנדור, אלא בדבר האסור, וְשָׁרֵי – ומותר הוא, כיון שלא חל נדרו [אמנם רבי יעקב סובר שכיון שיש מצוה להקדישו בפה, נחשב הוא כדבר הנדור, וחל נדרו].
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְכֵן הִלְכְתָא – וההלכה היא כדברי רבי יוסי, שבכור נחשב כדבר האסור, ואי אפשר להתפיס בו נדר.
שנינו במשנה, 'האומר על אשתו הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר'. מקשה על כך הגמרא, וּרְמִינְהִי – קשה על משנתנו ממה ששנינו בברייתא, האומר על אשתו הֲרֵי אַתְּ עָלַי כִּבְשַׂר אִמָּא, כִּבְשַׂר אֲחוֹתִי, כְּעָרְלָה, כְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, שכל אלו הם 'דבר האסור', ולא 'דבר הנדור', הרי זה לֹא אָמַר כְּלוּם, ולא חל עליו איסור כלל, ומשמע שאין צריכים לפתוח לו פתח ממקום אחר, ושלא כמבואר במשנתנו שפותחים לו פתח ממקום אחר.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, כוונת הברייתא שלֹא אָמַר כְּלוּם מִדְּאוֹרַיְיתָא, ובזה גם מודה התנא של משנתנו, שמדאורייתא לא חל נדרו, כיון שהתפיס את אשתו באמו, שהיא דבר האסור, וְכוונת המשנה שצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם היינו רק מִדְּרַבָּנָן, ובזה גם הברייתא מודה, שהצריכוהו חכמים להשאל לחכם שיתיר לו את הנדר על ידי פתח, על אף שבאמת לא חל הנדר כלל, כדי שלא יקל ראשו בדבר זה, וכטעם שיבואר להלן.
תירוץ נוסף, רָבָא אָמַר, הָא – הברייתא עוסקת בְּתַלְמִיד חָכָם, היודע מה הטעם לכך שאין נדר זה חל כלל, ואין חשש שידיר את אשתו באופן האוסרה ויחשוב שהיא מותרת לו, ולכן בנדר זה, שלא חל, אינו צריך כלל התרה, והָא – ואילו המשנה, המצריכה שיפתחו לו פתח ממקום אחר, עוסקת בְּעַם הָאָרֶץ, שאינו בקי בהלכות, ואם נתיר לו נדר זה ללא התרה יש חשש שידור נדרים נוספים, שיחולו, ויזלזל בהם ויחשוב שאינם חלים כלל. ומסייע רבא לתירוצו מברייתא, וְהָתַּנְיָא – וכן שנינו גם בברייתא, כחילוק זה, הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה לֹא אָמַר כְּלוּם, וכטעם שיבואר להלן, וּמכל מקום אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם – אין להתיר לאדם נדר שנדר בתורה אלא על ידי שאלה לחכם, ואף על פי שלפי האמת לא חל נדרו, הצריכוהו חכמים להתיר את נדרו על ידי פתח, כדי שלא יבא לזלזל בנדרים, וְאָמַר רַב נַחְמָן על דינו של רבי יוחנן, וְתַלְמִיד חָכָם שנדר בתורה, אֵינוֹ צָרִיךְ התרת חכם, כיון שגם ללא זאת לא יבוא לזלזל בנדרים, הרי שיש חילוק בתקנות חכמים בין עם הארץ לבין תלמיד חכם, והוא הדין כאן, לגבי הנודר שתהא אשתו אסורה עליו באופן שלא חל נדרו, שאם הוא עם הארץ הצריכוהו התרה על ידי פתח אחר, ואם הוא תלמיד חכם, אינו צריך פתח.
מוסיף הרמב"ן ומבאר מתי הצריכוהו חכמים פתח אחר הגם שלא חל הנדר, וְדַוְקָא בְּמַדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמַתְפִּיס הֲנָאָתָהּ בְּדָבָר הָאָסוּר, אמרו חכמים שיש לפתוח לו ממקום אחר, ולא לומר לו שאין הנדר חל כלל, כדי שֶׁלֹּא יָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ בְּכָךְ, מחשש שֶׁמָּא פעם אחת יקרה שיֶאֱסֹר אֶת אִשְׁתּוֹ עָלָיו, על ידי שיתפיס הנאתה בדבר הנדור, ולא ידע זאת, ויחשוב שגם בפעם זו לא חל נדרו, ויתיר לעצמו את הדבר ללא שאלה לחכם, אֲבָל מַתְפִּיס אֲכִילָתוֹ וַהֲנָאָתוֹ בְּדָבָר הָאָסוּר, שאין נדרו חל, לֹא בָּעֵי שְׁאֵלָה – אינו צריך שאלה לחכם, אלא מודיעים לו שאין נדרו חל כלל, ואין חוששים שמא יתיר לעצמו נדר אחר. והראיה לכך, מִדְּקָתָּנֵי סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין הֲכִי – מכך שבסיפא של משנתנו, לגבי המדיר את אשתו, אמרו דין זה שפותחים לו פתח ממקום אחר, מִכְּלָל דְרֵישָׁא לֹא בָּעֵי שְׁאֵלָה – ומשמע מכך שברישא, לגבי שאר נדרים שאינם חלים, אין צריכים לפתוח לו פתח ממקום אחר.
