וְהַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ בִּדְנַפְשֵׁיהּ – אפילו אם נדר בדבר הנוגע לו עצמו [ולא שאסר עליו את אשתו], אף על פי שאין נדרו חל כלל, מכל מקום צָרִיךְ שְׁאֵלָה לחכם, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון שעַם הָאָרֶץ, בֵּין שבועה בָּהּ [-בתורה, שאין שבועתו חלה], לְבין שבועה במַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ [ששבועתו חלה], לֹא מַשְׁמַע לֵיהּ – אינו מבין שיש חילוק בדבר [ולהלן יבואר טעם החילוק], וְאָתֵי לְאַחְלוֹפֵי – ועשוי הוא לבא ולהחליף ביניהם, ולאחר שיראה שביטלנו את נדרו בתורה ללא התרת חכם, גם אם ידור במה שכתוב בתורה יתיר הוא לעצמו לעבור על נדרו, ולכן גם כשנשבע בתורה, הגם שאין נדרו חל, פותחים לו פתח ממקום אחר.
וְאַחְזִינַן לְחַד מֵרַבְּוָותָא – וראינו לדברי אחד מרבותינו, והוא הרמב"ם (הלכות נדרים פ"ב הי"ג), דְכָתַב, בְּאדם האוֹמֵר הֲרֵי פֵּרוֹת הַלָּלוּ עָלָי כִּבְשַׂר חֲזִיר, אף על פי שבשר חזיר הוא 'דבר האסור' ולא חל נדרו כלל, מכל מקום אִם הָיָה אדם זה עַם הָאָרֶץ, צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם, וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. אמנם הרמב"ן חולק על דין זה, וְהָא מִילְּתָא לָאו דִּסְמָכָא הִיא – ואין לסמוך על דין זה, דְּהָא אַתְמוֹהֵי נַמֵּי מַתְמַהִי עֲלָהּ בִּשְׁמַעְתִּין – והרי הגמרא תמהה על כך בסוגייתנו, וכך אמרה הגמרא, וּמִי אִיכָּא לְאַסּוֹקֵי אַדַּעְתִּין הָכֵי – וכי ניתן להעלות על הדעת שהנודר ומתפיס את נדרו בבשר חזיר וכדומה יצטרך פתח ממקום אחר מחמת שהוא עם הארץ, וְהָא מִדְּקָתָּנֵי – והרי מכך ששנינו בסֵיפָא, לגבי הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הרי את עלי כאמא וְכוּ' שפותחין לו פתח ממקום אחר, מִכְּלָל – משמע מכך, דְרֵישָׁא, שהתפיס דבריו בדבר האסור, לֹא בָּעֵי שְׁאֵלָה – אין צריך שאלה כלל. וְכיון שהגמרא עצמה דייקה כך מהסיפא, והוכיחה שברישא אין צריך שאלה אפילו אם הוא עם הארץ, לֹא אֶפְשָׁר לִדְחוּיֵי מֵימְרָא דִּגְמָרָא בְּלֹא כְּלוּם – אי אפשר לדחות את דברי הגמרא ללא ראיה.
כפי שהתבאר לעיל, הנודר בתורה אין נדרו חל, ומביאה עתה הגמרא את עיקר הנידון: גּוּפָא – גוף דברי הברייתא בענין זה כך הם, אדם הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה, והיינו שהתפיס דבר ואמר שיהא אסור עליו כתורה, הרי זה לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שהתורה אינה דבר הנדור, אך אם התפיס את הדבר בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ [-בתורה], דְּבָרָיו קַיָּימִין, כיון שמשמעות דבריו לאסור את הדבר כמו מה שכתוב בתורה, ובכלל מה שכתוב בתורה הם הקרבנות, והרי זה כאילו התפיס איסורו בקרבנות, שהם דבר הנדור. ואם התפיס בָּהּ וּבְמָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ, דְּבָרָיו קַיָּימִין.
תמהה הגמרא, הַשְּׁתָּא – עתה שאמרנו באופן האמצעי של הברייתא שאם נדר בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ דְּבָרָיו קַיָּימִין, 'בָּהּ וּבְמָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ' צְרִיכָא לְמֵימַר – וכי יש צורך לומר שאם נדר בה ובמה שכתוב בה חל נדרו, והרי פשוט הדבר, ומדוע הוצרכה הברייתא לומר דין זה בפירוש בסוף דבריה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, והוצרכה הברייתא להשמיע את שני האופנים, הָא – האופן האמצעי שבברייתא, שנדר 'במה שכתוב בה', מדובר באופן דְּמַחֲתָא אוֹרַיְיתָא עַל אַרְעָא – שמונח ספר התורה על הארץ, וְהָא – והאופן האחרון שבברייתא, מדובר באופן דְּנָקִיט לָהּ בְּיָדֵיהּ – שהחזיק את ספר התורה בידו, ומבאר רב נחמן את החילוק בין שני האופנים הללו, מַחֲתָא עַל אַרְעָא – כאשר מונח ספר התורה על הארץ, דַּעְתֵּיהּ אַגִּלְיוֹנֵי – דעתו של האדם על הגליונות עצמם, ולכן אם נדר 'בה', לא חל נדרו, שאין הגליונות 'דבר הנדור', נָקַט לָהּ בְּיָדֵיהּ – אך אם מחזיק הוא את ספר התורה בידו, דַּעְתֵּיהּ עַל הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהּ – דעתו על הדברים המוזכרים בתורה, ובכללם הקרבנות, ועתה מבאר רב נחמן את הברייתא עצמה, רֵישָׁא קָא מַשְׁמַע לָן – ברישא [כלומר באופן השני של הברייתא] החידוש הוא, דְּאַף עַל גַּב דְּמַחֲתָא עַל אַרְעָא – על אף שמונח ספר התורה על הארץ, וְאָמַר – אם אמר בפירוש שנדרו הוא בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ, מְהַנֵּי – מועילים דבריו, וחל נדרו, כיון שנדר במה שכתוב בה, ובכללם הקרבנות. סֵיפָא – ובאופן האחרון של הברייתא, הָא קָא מַשְׁמָע לָן – דבר זה השמיעה לנו הברייתא, כֵּיוָן שֶׁנָּקַט לָהּ בְּיָדֵיהּ – כיון שמחזיק הוא את ספר התורה בידו, אַף עַל גַּב דְּלֹא אָמַר [אֶלָּא] 'בָּהּ', כלומר בתורה, כְּמַאן דְּאָמַר בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ דָּמִי – הרי הוא נחשב כמי שנדר במה שכתוב בה, כיון שבזמן שהספר בידו מפרשים שכוונתו לנדור במה שכתוב בספר התורה, ובכללם הקרבנות, שהם דבר הנדור, וחל נדרו.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"א ה"ג), הנודר על דבר מסוים ואומר שיהא כַּתּוֹרָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אך אם נדר ואמר שיהא דבר זה כַּכָּתוּב שֶׁבָּהּ, הֲרֵי זֶה אָסוּר. ומבאר הירושלמי, אם אמר שיהא זה כַּתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כיון שכוונתו שיהא זה כִּקְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה, וקדושת התורה אינה נחשבת דבר הנדור. אך אם נדר שיהא זה כַּכָּתוּב בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר, כיון שמפרשים את כוונתו שיהא הדבר כְּקָרְבָּנוֹת הַכְּתוּבִים בָּהּ, שהם דבר הנדור, וחל נדרו.
