משנה
אף על פי שמן התורה אין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש, מבארת משנתנו שמכל מקום מדרבנן חלים נדרים אלו, וצריך האדם להתירם: האומר קוֹנָם שֶׁאֲנִי יָשֵׁן – יהא אסור עלי כקרבן מה שאני ישן, או קונם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר, או קונם שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ, אף על פי שכל אלו הם דברים שאין בהם ממש, וכן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קוֹנָם שֶׁאֲנִי מְשַׁמְּשֵׁךְ [וטעם דין זה יבואר בגמרא], הֲרֵי זֶה בְּלֹא יַחֵל דְבָרוֹ, ואף על פי ששינה דיבור והליכה הם דברים שאין בהם ממש, יש בהם איסור בל יחל מדרבנן.
עתה מבארת משנתנו ששבועה חלה גם על דבר שאין בו ממש, כיון ששבועות אינן חלות על חפצים, אלא על האדם עצמו הנשבע, ויכול אדם לחייב את עצמו בשבועה במה שירצה, ואף בדבר שאין בו ממשות מצד עצמו: האומר שְׁבוּעָה שֶׁאֲנִי יָשֵׁן, או שבועה שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר, או שבועה שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ, הרי חלה שבועתו מן התורה, ואָסוּר.
גמרא
התבאר במשנה שמדרבנן חלים נדרים גם על שינה, והגמרא דנה עתה באופן שתלה את איסור נדרו בתנאי: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אדם האומר קוֹנָם עֵינַי בְּשֵׁנָה הַיּוֹם אִם אִישַׁן לְמָחָר – אם אשן מחר, יהיה אסור עלי בנדר לישן היום, ועתה אין ידוע האם יישן מחר או לא, וממילא אין ידוע אם היום אסור לו לישן או לא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מספק אַל יִישַׁן הַיּוֹם, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא יִישַׁן לְמָחָר [ולהלן יבואר מדוע חוששים לכך יותר מסתם נדר, שאין חוששים שיעבור עליו]. וְרַב נַחְמָן אָמַר, יִישַׁן הַיּוֹם – רשאי הוא לישן היום, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִישַׁן לְמָחָר, כיון שיודע הוא למחרת שאם יישן נמצא שעבר למפרע על איסור נדר, ובודאי יזהר ולא יישן.
מוסיפה הגמרא, וּמוֹדֶה רַב יְהוּדָה בְּאוֹמֵר קוֹנָם עֵינַי בְּשֵׁנָה לְמָחָר, אִם אִישַׁן הַיּוֹם, והיינו שהתנאי הוא היום והנדר הוא למחר, ואם יישן היום יתקיים נדרו וייאסר למחרת בשינה, שֶׁיִּישַׁן הַיּוֹם – שרשאי הוא לישן היום, אף על פי שעל ידי זה הוא אוסר על עצמו את השינה של מחר, וכיון שלמחר יהיה אסור לו לישון מחמת נדרו, בודאי לא יישן. ומבארת הגמרא את טעם החילוק בין המקרים כִּי לֹא מִיזְדַּהֵר – מה שאמר רב יהודה שחוששים שלא יזהר, היינו בִּתְנָאֵיהּ – בקיום תנאו למחרת, ואף שהוא יודע שאם יעבור היום על התנאי יתברר למפרע שעבר אתמול באיסור נדר, מכל מקום כיון שהשינה עצמה של אותו יום אינה אסורה עליו בנדר, אינו נזהר בה כל כך, וחוששים שיישן, ויתקיים תנאו, ויעבור על נדרו למפרע בכך שישן אתמול. אֲבָל בְּאִיסּוּרָא מִיזְדַּהֵר – אך באיסור נדר עצמו ודאי יזהר האדם, ולכן באופן שהשינה היום רק מקיימת את התנאי, ואוסרת עליו את השינה של מחר אין בכך כל חשש, ורשאי לישן היום לכתחילה, וכיון שהשינה שלמחרת אסורה עליו באיסור נדר, בודאי יזהר בה.
שנינו במשנה, 'הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קונם שאני משמשך, הרי זה בלא יחל דברו' וְכוּ'. תמהה הגמרא, כיצד יכול האדם לאסור את התשמיש על אשתו בנדר, וְהָא מִן הַתּוֹרָה מִשְׁתַּעְבֵּד לָהּ – והרי הוא משועבד לה לכך מן התורה, דִּכְתִיב (שמות כא י) 'שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ, וְעוֹנָתָהּ, לֹא יִגְרָע', ואין אדם יכול להפקיע את שעבודו לאדם אחר על ידי נדר. וְאוֹקִימְנָא – ותירצה הגמרא שיש להעמיד את המשנה בְּאוֹמֵר הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי, והיינו שאינו נודר למנוע ממנה עונתה, אלא שאוסר על עצמו את הנאתה, וְהטעם שבאופן זה חל הנדר היינו כִדְרַב כַּהֲנָא, דְּאָמַר רב כהנא, אשה האומרת לבעלה הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלַיִךְ, והיינו שאוסרת עליו את הנאתה, אין נדרה חל, אלא כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ, והיינו כיון דְּשַׁעְבּוֹדֵי מְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ – שהיא משועבדת לו לכך, ואינה יכולה להפקיע את שעבודה על ידי נדר. אבל אם אומרת האשה הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי, והיינו שאוסרת על עצמה להנות מבעלה, אָסוּר בעלה לשמש עמה, לפי שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ, דְּהָא קָא אָסַר חֶפְצָא – שהרי אסרה על עצמה את גופו של בעלה, וכיון שנדר זה עצמו אינו מפקיע את השעבוד, אלא גורם לכך שיהא התשמיש אסור עליה, ממילא חל הנדר. והוא הדין במשנתנו, שאם אסר האדם על עצמו את הנאת אשתו, חל נדרו, ואף שהוא משועבד לה אינו יכול לקיים את שעבודו מחמת איסור הנדר שחל עליו.
