(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
ט. היה לפניו בשר קדש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורין, שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור, אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר. (נדרים, פ"א הט"ו)
י. הרי שמת אביו או רבו היום ונדר שיצום אותו היום וצם, ולאחר שנים אמר הרי יום זה עליו כיום שמת בו אביו או רבו הרי זה אסור לאכול בו כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו, וכן כל כיוצא באלו. (נדרים, פ"ג ה"ה)
יא. האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה הרי אלו אסורין הואיל וקדושתו בידי אדם, הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו. (נדרים, פ"א הי"ג)
יב. מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קדש שנאמר תקדיש לה' אלהיך ואם לא הקדישו הרי זה מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא. (בכורות, פ"א ה"ד)
יג. הנודר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת, נדר בקרבן ואמר לא היה בלבי אלא בקרבנות מלכים, אמר לחבירו הרי עצמי עליך קרבן ואמר לא היה בלבי אלא לאסרו בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו דרך שחוק, נדר שלא תהנה לו אשתו ואמר לא היה בלבי אלא אשתי ראשונה שגירשתיה, וכן כל כיוצא באלו הדברים שמשמען לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך, אם היה הנודר תלמיד חכם הרי זה מותר ואין צריך שאלה לחכם, ואם היה עם הארץ מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ופותחים לו פתח ממקום אחר ומתירין לו, ובין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ גוערין בהן ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתול. (נדרים, פ"ב הי"ב)
יד. הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואינו צריך שאלה לחכם, אלא אם כן היה עם הארץ כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. (נדרים, פ"א הכ"ז)
טו. כיצד אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש, האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין בו ממש, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך אין זה כאומר פירותי אסורין עליך או פירותי קרבן עליך שהן אסורין עליו, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך או שאיני מהלך עמך, או שאמר קרבן שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך, או שאמר לאשתו קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו, והרי זה כאומר דבורי והלוכי ועשייתי ושמושי קרבן שהן דברים שאין בהן ממש.
אבל האומר יאסר פי לדבורו וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהן, לפיכך האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור, וכן האומר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני או אם לא אדבר עמו ועבר על דברו חייב בקרבן, וכן אם נדר דברתי ולא דברתי וכיוצא בהן שאין אלו נדרי איסר שאנו מבארין משפטיהם אלא נדרי הקדש.
הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אף על פי שאין הנדר חל עליהם אין מורים לו שינהוג בהן היתר הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן, אלא פותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. (נדרים, פ"ג הלכות י-יב)
טז. האומר פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למחר למקום פלוני, הרי זה אסור לאכלם היום גזירה שמא ילך למחר לאותו מקום, ואם עבר ואכלן היום והלך למחר לוקה ואם לא הלך אינו לוקה.
אמר הרי הן אסורין למחר אם אלך היום למקום פלוני הרי זה מותר לילך היום לאותו המקום ויאסרו עליו אותן הפירות למחר וכן כל כיוצא בזה, מפני שאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו ואינו זהיר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר. (נדרים, פ"ד הלכות יד-טו)
יז. המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחת ממתינין לו יתר על כן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו, ואפילו היה מלח שעונתו לששה חדשים, שכיון שנדר הרי ציערה ונתיאשה, וכיצד מדירה אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום, ואם נשבע נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה, אמר לה הנאת תשמישך אסורה עלי הרי זה נדר ואסור לשמש שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. (אישות, פי"ד ה"ו)
יח. האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר, הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאומר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה כמו שבארנו בהלכות אישות, אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר, ואם לא הפר הרי זה אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. (נדרים, פי"ב ה"ט)
יט. קרבן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות. (נדרים, פ"ב מ"ב)
כ. האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך הרי זה כמי שאמר לו מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן, וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך קרבן שאוכל לך כקרבן שאוכל לך הרי זה אסור, אבל האומר הקרבן לא אוכל לך או כקרבן לא אוכל לך או לקרבן לא אוכל לך או קרבן לא אוכל לך או לא קרבן לא אוכל לך כל אלו מותרים, שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה והנשבע בקרבן אינו כלום או שנדר שלא יאכל לו קרבן. (נדרים פ"א הי"ט)
כא. מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך או שבועה שאיני אוכל לך או שהיה מסרהב בו לאכול אצלו והוא נמנע ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך, וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך כל אלו אסורין והרי נשבע שלא יאכל אצלו, ואם אמר כל הלשונות האלו ועבר ואכל אינו חייב אלא אחת. (שבועות, פ"ד הכ"ב)
כב. כיצד חלים הנדרים על דברי מצוה כדברי הרשות, האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו, הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו והרי התפילין אסורות בנטילה עליו הרי אלו אסורין עליו, ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכן כל כיוצא בזה, ואין צריך לומר במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח שהוא חייב בקרבן וכן כל כיוצא בזה. (נדרים, פ"ג ה"ו)
כג. נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים, הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי, ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח, וכן כל כיוצא בזה, כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים. (שבועות, פ"ה הי"ח)
