גמרא
שנינו במשנה, 'שאין נשבעים לעבור על המצוות'. הגמרא מבררת מהיכן נלמד דין זה: רַב כַּהֲנָא מַתְנִי – היה שונה את המימרא שתובא להלן מאמוראים אלו, אָמַר רַב גִּידְּל אָמַר רַב, וְרַב טַבְיוֹמֵי מַתְנִי – היה שונה זאת כך, אָמַר רַב גִּידְּל אָמַר שְׁמוּאֵל, מִנַּיִן שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל ג) לגבי שבועה 'לֹא יַחֵל דְבָרוֹ', ויש לדייק מכך, שרק 'דְבָרוֹ', שהוא דבר חולין, לֹא יַחֵל – אסור לו לחלל אם נשבע עליו, אֲבָל מֵיחֵל הוּא לְחֶפְצֵי שָׁמַיִם – רשאי הוא לחלל את שבועתו לצורך קיום מצוה, והיינו כיון שאין שבועה חלה על ביטול מצוה.
תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה הדין של נֶדֶר, שהוא חל אפילו לגבי ביטול מצוה, אם משום דִּכְתִיב (במדבר ל ג) 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' לֹא יַחֵל דְבָרוֹ', והיינו כיון שנאמר בפסוק לשון 'להשם', ללמד שאפילו אם נדר על חפצי שמים חל נדרו, הרי שְׁבוּעָה נַמִּי – גם לגבי שבועה ראוי לומר כן, דהָא כְּתִיב – שהרי נאמר שם, באותו פסוק עצמו, 'אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבוּעָה לַה' לֹא יַחֵל דְבָרוֹ', שהרי כך נאמר בפסוק 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה', ונמצא שהושוו בפסוק נדר ושבועה זה לזה, ומדוע אין שבועה חלה לבטל מצוה, ונדר חל לבטל מצוה.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, הָא – הטעם שמועיל נדרו לבטל את המצוה, היינו כיון דְּאָמַר הֲנָאַת סֻכָּה תהא אסורה עָלַי, הָא – והטעם שלא מועילה שבועה לבטל את המצוה, היינו כיון דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵהָנֶה מִן הַסֻּכָּה [ולהלן יבואר החילוק]. אָמַר רָבָא, אף שעיקר החילוק נכון, אך הלשון של אביי תמוהה, וְכִי מִצְוֹת לֵיהָנוֹת נִתְּנוּ, והרי אין הנאת קיום המצוה נחשבת 'הנאה', וממילא מה שאסר על עצמו הנאה זו אין בכך כדי לאסור עליו את קיום המצוה. אֶלָּא אָמַר רָבָא, כסברתו של אביי אך בלשון אחרת, הָא – הטעם שחל הנדר לבטל את המצוה, כיון דְּאָמַר יְשִׁיבַת סֻכָּה תהא אסורה עָלַי, וְהָא – והטעם שאין השבועה חלה לבטל את המצוה, כיון דְּאָמַר, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בְּסֻכָּה. ומבאר הרמב"ן את סברת החילוק בין הדברים, כְּלוֹמַר, נֶדֶר, מִידִי דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ הוּא – מהותו היא שאוסר האדם את החפץ, דְּקָאָמַר לֵיהּ בְּלָשׁוֹן עָלַי – שהרי לשון הנדר היא שדבר פלוני יהא אסור עלי, וְכיון שאסר על עצמו את החפץ, אֵין מַאֲכִילִין לוֹ לְאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ – אין מחייבים אותו להשתמש בדבר שנאסר עליו, גם אם עושה כן לשם מצוה, אבל שְׁבוּעָה, מִידִי דְּאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא הוּא – מהותה היא שמחיל את האיסור על גופו, שיהא אסור להשתמש בחפץ מסוים, כְּגוֹן שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בְּסֻכָּה, וְכיון שמהות השבועה היא להחיל איסור על גופו, במקום מצוה אין זה שייך, דהָא מֻשְׁבָּע לֵהּ מֵהַר סִינַי – שהרי הוא כבר מושבע מהר סיני לקיים את כל המצוות, ואינו יכול כעת לבטל שבועה זו על ידי שבועה חדשה, וּמִשּׁוּם הָכִי – וכיון שכך היא הסברא, לחלק בין נדר לשבועה, לכן לשון 'לַה", המלמדת שחלים דבריו של האדם אפילו לבטל מצוה, נִדְרַשׁ לְפָנָיו – לגבי מה שאמור בפסוק קודם לכן, לְגבי נֶדֶר, וְלֹא לְאַחֲרָיו – לאמור בהמשך הפסוק, לְגבי שְׁבוּעָה.
