כפי שהתבאר, יש חילוק בין נדר לשבועה, שהנדר חל על החפץ ואילו השבועה חלה על האדם עצמו, הרמב"ן מברר עתה את הדין באופן שהחליף האדם את הלשון, וְנָדַר בלשון שבועה, או שנשבע בלשון נדר: בְּרַם צָרִיךְ אַתְּ לְמֵילָף – אמנם צריך אתה ללמוד ולברר דין זה, נֶדֶר שֶׁאָמְרוֹ האדם בִּלְשׁוֹן זֶה, והיינו בלשון שבועה, שלא נדר שיהא החפץ אסור עליו, אלא נדר שהוא עצמו יהא אסור במעשה מסוים, כגון שאמר 'קונם שלא אוכל ככר זה', וְכן שְׁבוּעָה שֶׁאֲמָרָהּ האדם בִּלְשׁוֹן 'עָלַי', והיינו שאמר ככר זו תהא אסורה עלי בשבועה, שלא אסר את עצמו באכילה, אלא אסר את החפץ על עצמו, מִי חַיְילֵי כְּלָל – האם דבריו חלים אוֹ לֹא. מִיפְלַג פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדין זה בִּירוּשַׁלְמִי (פ"א ה"א), דְּגָרְסִינַן הָתָם – שכך שנינו שם, 'אִיסָּר', זהו לשון שְׁבוּעָה, וכן 'מִבְטָא' זהו לשון שְׁבוּעָה וְכוּ', ולמסקנת הגמרא שם 'איסר' אינו לשון שבועה אלא לשון נדר. והביא הירושלמי שם מחלוקת באופן שנדר בלשון שבועה או נשבע בלשון נדר, ויש בזה שלש שיטות, רַבִּי יוֹסֵי פָּתַר לָהּ כֻּלָּהּ – פירש את כל הדינים הללו בְּאִסּוּר אִיסָּר – באופן שאמר לשון איסר, שזו לשון נדר, בין אם אמר 'הֲרֵי עָלַי אִיסָּר', שזהו נדר בלשון נדר, שהרי אומר 'הרי עלי', שאוסר את החפץ על עצמו, ב'איסר', שזהו נדר, ובאופן זה ודאי חל נדרו והוא אָסוּר, ובין אם אמר 'אִסּוּר הֲרֵי עָלַי', שאף זהו נדר בלשון נדר, ואָסוּר. וגם אם אמר 'שְׁבוּעָה הֲרֵי הִיא עָלַי', שזו שבועה בלשון נדר, שהרי אמר לשון 'שבועה', וסיים ב'הרי היא עלי', כלומר, החפץ יהא אסור עלי, שזו לשון נדר [שהרי בשבועה אוסר את גופו באכילה, ולא את החפץ], מכל מקום אָסוּר, וכן אם אמר 'הֲרֵי הִיא עָלַי שְׁבוּעָה', שגם זו שבועה בלשון נדר, שהרי אמר לשון 'שבועה', ו'הרי עלי', שזו לשון נדר, שאוסר את החפץ על עצמו, מכל מקום אָסוּר, כיון שסובר רבי יוסי ששבועה בלשון נדר, אסורה.
אָמַר רַבִּי יוּדָן, אין הדין כדברי רבי יוסי, ששבועה בלשון נדר מועילה, אלא רק בִּנְדָרִים – אם אמר את הנדר בלשון נדר, כראוי, אָסוּר, וּבִשְׁבוּעוֹת – אך אם אמר שבועה בלשון נדר, הרי הוא מֻתָּר, ולכן, אם אמר 'אִיסָּר הֲרֵי הִיא עָלַי', נמצא שהשתמש בלשון 'איסר' שזהו נדר, וגם סיים בלשון נדר, שאוסר על עצמו את החפץ, אָסוּר. וכן אם אמר 'הֲרֵי הִיא עָלַי אִיסָּר', שזהו נדר בלשון נדר, ואָסוּר. אבל אם אמר 'שְׁבוּעָה הֲרֵי הִיא עָלַי', שהשתמש בלשון שבועה, וסיים ב'הרי היא עלי' שזו לשון נדר, שאוסר את החפץ על עצמו, הרי זו שבועה בלשון נדר, ומֻתָּר. וכן אם אמר 'הֲרֵי הִיא [עָלַי] שְׁבוּעָה', שהשתמש בלשון 'שבועה', אך פתח בלשון נדר, שאמר 'הרי היא עלי', מֻתָּר, כיון שלדעת רבי יודן אין שבועה בלשון נדר [אמנם לא התפרש בדברי שניהם מה דינו של נדר בלשון שבועה],
אָמַר רַבִּי מוּנָה, יש חילוק בדבר, שאם אמר 'אִיסָּר הֲרֵי הוּא', כלומר, הרי אני אסור בו, שהשתמש בלשון נדר, והוסיף לשון שבועה, מֻתָּר. ורק אם אמר 'הֲרֵי עָלַי אִיסָּר', שאמר כל דבריו בלשון נדר, אָסוּר. אמר 'שְׁבוּעָה הֲרֵי עָלַי', שהשתמש בלשון 'שבועה', וסיים בלשון נדר, אָסוּר. ואם אמר 'הֲרֵי עָלַי שְׁבוּעָה', שזו 'שבועה' שהוסיף בה לשון נדר, מֻתָּר.
עתה מברר הרמב"ן את ההלכה במחלוקת זו: וְאַף עַל גַּב דְרַבִּי יוֹסֵי דְּמַחְמִיר, חַד הוּא – דעת יחיד היא, וְרַבִּי יוּדָן וְרַבִּי מוּנָה סָבְרֵי – סוברים שניהם שאֵין נֶדֶר אֶלָּא בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה, וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו לגבי פסק הלכה דְּאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד נפסקים להלכה בְּמָקוֹם – נגד דברי שְׁנַיִם, אֲפִילּוּ הֲכִי – אף על פי כן, כֵּיוָן דְּבִגְמָרִין לָא פְּרִישׁוּ הָכֵי – כיון שבגמרא שלנו, בתלמוד בבלי, לא פירשו את ההלכה בנידון זה, נַקְטִינָן לְחֻמְרָא כְּרַבִּי יוֹסֵי – אנו פוסקים להחמיר כדברי רבי יוסי, שיש נדר בלשון שבועה, ויש שבועה בלשון נדר, והטעם לכך, דְּסוּגְיָין בְּעָלְמָא כְּוָותֵיהּ – לפי שכך היא סתימת סוגיות הגמרא, דְּלֹא מִימְנְעֵי בִּגְמָרָא דִּילָן מִלְּאַדְכּוֹרֵי – שהרי אין הבבלי נמנע מלהזכיר נֶדֶר בִּלְשׁוֹן 'זֶה', שזו לשון שבועה [שאומר שיהא אסור על גופו לאכול דבר זה], וְכן אינו נמנע מלהזכיר שְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹן עָלַי, שזו לשון נדר, שאוסר את החפץ עליו. כִּדְאִיתְּמַר – כפי ששנינו במסכת שבועות (כב.) בְּפֶרֶק שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם תִּנְיָין [-השני, שהוא פרק שלישי שם], 'אֲכִילָה מִשְּׁתֵּיהֶן עָלַי שְׁבוּעָה', וְהָכָא – וכאן, במסכת זו (כד:) וְהָתָם – ושם, במסכת שבועות (כט.) אָמְרִינַן נַמִּי – אמרה הגמרא גם כן לשון זו, 'יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת עוֹלָם עָלַי בִּשְׁבוּעָה', ואף שמזכיר לשון שבועה, ואומר שייאסרו הפירות עליו, והיינו איסור הנתפס בחפץ עצמו, ולא בגופו [שהרי אינו אומר שייאסר עליו לאכול את הפירות], וְלֹא דַּחְקִינָן לְאַפּוּקֵי לִישְׁנָא דִּגְמָרִין מִדִּיּוּקָא מִשּׁוּם פְּלוּגְתָּא דֹּמַעֲרָבָאֵי – ואין לנו לדחוק ולהוציא את לשון הגמרא בתלמוד בבלי ממשמעותה, ולומר שנקטה כן שלא בדווקא, מחמת המחלוקת שמצאנו בתלמוד ירושלמי, וְלֹא חָזֵינַן לְהוּ לְכֻלְּהוּ רַבָּנָן קְשִׁישֵׁי דְּכָתְבִי הֲכִי – ולא מצאנו לכל רבותינו הזקנים שכתבו להקל כדברי רבי יודן ורבי מונה, הִילְכָּךְ – ולכן, כֻּלָּן צְרִיכִין שְׁאֵלָה לֶחָכָם, דְּחָאִיל בְּהוּ – כיון שחלו בהם איסורי נֶדֶר וּשְׁבוּעָה, אף שעירב את שתי הלשונות יחד, וְלֹא גָרַע מִיָּדוֹת – ואין לשון זו גרועה יותר מ'יד' לנדר או לשבועה, שאמר את תחילת הלשון ולא סיימה, שמועילים דבריו כנדר וכשבועה ממש. אֶלָּא מִיהוּ, כָּל שֶׁאָמַר 'נֶדֶר', בֵּין דְּאָמַר זֶה בֵּין דְּאָמַר עָלַי, אִסּוּר חֶפְצָא עֲלֵיהּ – חל איסור על החפץ לגביו, כנדר, וְכָל דִּינֵי נֶדֶר עָלָיו. וְכָל שֶׁאָמַר לשון 'שְׁבוּעָה', בין שאמר לשון זה ובין שאמר לשון עלי, אִסּוּר נַפְשֵׁיהּ הוּא – חל איסור על גופו של הנשבע, וְכל דִינֵי שְׁבוּעוֹת עָלָיו. וְלֵיכָּא לְמִיפְתַּר בַּהּ טְפֵי מִן הָכֵין – ואין לפרש בנידון זה יותר ממה שהתבאר.
