גמרא
שנינו במשנה לגבי האופן שבו מפרש האדם שהתכוון ללשון שאין משמעותה נדר, כגון שנדר בחרמו של ים, או בקרבנות של מלכים, 'על כולן אין נשאלין להם, ואם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן' וכו'. ולכאורה דברי המשנה סותרים אלו את אלו, שבתחילה משמע שקנסו אותם שלא יישאלו כלל לנדריהם, ובהמשך אומרת המשנה שאם נשאלו עונשים אותם ומחמירים עליהם, ומשמע שיש דרך להשאל על נדרים אלו. ומתרצת הגמרא, פָּרִישׁ [-פירש] רַב יְהוּדָה, דְּהָכִי קָתָּנִי – שכך היא כוונת משנתנו, 'אֵין נִשְׁאָלִין' על כל הנדרים הללו, היינו כיון שאֵינָן צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם, כיון שאינם חלים כלל, מאחר ופירש שכוונתו היתה לדבר אחר, שאינו נדר כלל. אמנם על זה הוסיפה המשנה ואמרה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שהנדר מותר ללא שאלה כלל, בְּתַלְמִיד חָכָם, שבקי בהלכות, ומבין שנדר זה אינו חל כלל ולכן הוא מותר ללא התרת חכם, ואם יזדמן לו נדר אחר שצריך התרת חכם, לא יקל לעצמו שלא כדין. וְאילו עַם הָאָרֶץ שֶׁבָּא לִשְׁאֹל על אחד מנדרים אלו, עוֹנְשִׁין אוֹתָם ומחמירים עליהם. והטעם לכך הוא כִּדְתַּנְיָא – כפי ששנינו בברייתא, מִי שֶׁנָּזַר נזירות, וְעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ, ועתה רוצה הוא שיתירו לו חכמים את נדר נזירותו, אֵין נִזְקָקִין לוֹ להתיר לו, עַד שֶׁיִּנְהַג בּוֹ אִסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֵיתֶּר – ינהג נזירות כראוי אותו מספר ימים שעבר על נזירותו ולא הקפיד על איסורי הנזירות, ורק לאחר שעשה כן מתירים לו את נדר נזירותו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שצריך הוא לנהוג נזירות כראוי כאותו מספר ימים שעבר על נזירותו, בִּנְזִירוֹת מוּעֶטֶת, והיינו בסתם נזירות, שהיא שלשים יום, ובאופן זה יצטרך להמתין לכל היותר שלשים יום, אֲבָל בִּנְזִירוֹת מְרֻבָּה, וכגון שנדר שיהא נזיר שנה או שנתיים, דַּיוֹ – די בכך שישמור על נזירות כראוי במשך שְׁלֹשִׁים יוֹם.
עתה מבארת הגמרא את האמור במשנה, 'וּמַחְמִירִין עָלָיו', והחומרא היא בכך דְּלֹא פַּתְחִינָן לֵיהּ בַּחֲרָטָה – שאין פותחים להתיר את נדרו בכך שהוא מתחרט על נדרו, שזהו פתח קל, אלא צריכים למצוא לו פתח אחר שאם היה יודע זאת לא היה נודר. ואלו הם דברי רבי מאיר במשנתנו. וְאילו רַבָּנָן החולקים על רבי מאיר סָבְרֵי [-סוברים], גם אם הוא עם הארץ, אֵין עוֹנְשִׁין אוֹתָן, וְלֹא מַחְמִירִין עֲלֵיהֶם, אֶלָּא פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, ואין מתירים להם מחמת שהתכוונו לדבר שאין במשמעותו נדר, אלא יש צורך להתיר להם מטעם אחר, כפי שמתירים שאר נדרים, בֵּין בְּפֶתַח ובֵין בַּחֲרָטָה, וּמְלַמְּדִין אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוֹת רֹאשׁ בִּנְדָרִים, ומבאר הרמב"ן את טעמם של חכמים, דְּכִי עוֹנְשִׁין – שלא הענישו חכמים את הנודר אלא בְּאופן שיש בדבר איסור שֶׁל תּוֹרָה, וכמו באופן שנדר נזירות גמורה, ועבר עליה, וכעת רוצה הוא להתיר את הנזירות לגמרי על ידי שאלת חכם, שבזה קנסוהו שלא יתירו לו את הנדר עד שינהג ימים של איסור כנגד הימים שנהג היתר, כיון שעבר במעשיו על איסור תורה, אבל בִּנְדָרִים אֵלּוּ, שמעיקר הדין אינם חלים כלל, אֵין עוֹנְשִׁין.
וְהֵיכָא דְּאָמוּר רַבָּנָן – ובאותם אופנים שאמרו חכמים שעוֹנְשִׁין את הנודר וְאֵין נִזְקָקִין לוֹ, בֵּי דִּינָא דְּמִזְדַקִיק לֵיהּ – בית דין שנזקק להתיר לו את הנדר, לֹא עָבִיד שַׁפִּיר – לא נהג כראוי. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – יש לנדות את אותם דיינים שהתירו לו את הנדר שלא כדין. וְהוּא הַדִּין לְמַאן דְּלֹא פָּתַח בְּהָנֵי נְדָרִים פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר – והוא הדין בנדרים האמורים במשנתנו, שאף על פי שאין הנדרים חלים כלל אמרו חכמים שיש לפתוח לו פתח או חרטה ממקום אחר, והוא לא עשה כן, אֶלָּא מְלַמֵּד אוֹתָן שֶׁהֵן מֻתָּרִים ללא התרה, ודבר זה הוא שלא כדין, דִמְשַׁמְתִינָן לֵיהּ – שיש לנדותו, כיון דְּלֹא עָבִיד שַׁפִּיר – כיון שלא נהג כראוי.
סְלִיק פִּירְקָא
