(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה).
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת נדרים, פרק שני (ג)
כד. כיצד יחול נדר על נדר, האומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו, הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה. (נדרים, פ"ג ה"ב)
כה. שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה כיון שאכל ממנה כזית חייב, שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה, אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. (שבועות, פ"ד ה"ט)
כו. שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום, או שאמר על ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה, וכן אם נשאל על השניה חייב משום שלישית, נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה, נשאל על השנייה חייב משום ראשונה [ושלישית], אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת כמו שבארנו. (שבועות, פ"ו הי"ז)
כז. סתם נדרים להחמיר, ופירושן יש בו להקל ולהחמיר, כיצד האומר הרי הפירות האלו עלי כבשר מליח וכיין נסך, אומרין לו ומה היה בלבך אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן וכיין שנתנסך על המזבח היה בלבי הרי זה אסור, ואם אמר לא היה בלבי אלא תקרובת עכו"ם ויין שנתנסך לה הרי זה מותר, ואם נדר סתם הרי זה אסור.
וכן האומר הרי הפירות האלו עלי חרם, אם כחרם של בדק הבית אסור, ואם כחרמי הכהנים מותר, מפני שהן ממון שלהם ואין בה אסור, ואם סתם אסור.
הרי הן עלי כמעשר אם כמעשר בהמה אסור מפני שהוא קרבן שהקדישו בידו כמו שבארנו, ואם כמעשר דגן מותר ואם סתם אסור.
הרי הן עלי כתרומה, אם לתרומת הלשכה נתכוון הרי זה אסור, ואם לתרומת הגורן נתכוון מותר, ואם סתם אסור וכן כל כיוצא בזה.
במה דברים אמורים במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות, אבל מקום שדרכן שאין קוראים חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד ואמר שם הרי הן עלי חרם הרי זה אסור, וכן אם היה דרכן שאין קוראים חרם סתם אלא לחרמי כהנים הרי זה מותר, וכן כל כיוצא בזה שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום באותו זמן.
הנודר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת, נדר בקרבן ואמר לא היה בלבי אלא בקרבנות מלכים, אמר לחבירו הרי עצמי עליך קרבן ואמר לא היה בלבי אלא לאסרו בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו דרך שחוק, נדר שלא תהנה לו אשתו ואמר לא היה בלבי אלא אשתי ראשונה שגירשתיה, וכן כל כיוצא באלו הדברים שמשמען לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך, אם היה הנודר תלמיד חכם הרי זה מותר ואין צריך שאלה לחכם, ואם היה עם הארץ מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ופותחים לו פתח ממקום אחר ומתירין לו, ובין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ גוערין בהן ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתול. (נדרים, פ"ב הלכות ז-יב)
כח. מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר והיה נוהג היתר בנדרו ושתה יין, ולאחר זמן שאל לחכם והורהו שהוא נדר ושהוא חייב בנזירות הרי זה מונה משעה שנדר, ומדברי סופרים שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר.
כיצד הרי שנדר שלשים יום ונהג היתר בנדרו עשרה ימים ונהג איסור עשרים יום, ולאחר השלשים שאל לחכם ואסר לו, הרי זה מונה עשרה ימים מיום ששאל כנגד העשרה שנהג בהן היתר, ואם שתה או גלח או נטמא בעשרת ימים האלו מכין אותו מכת מרדות.
במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו שינהוג שלשים יום בנזירות אף על פי שעבר על נזירותו המרובה כל ימיו, ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל.
כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו ומודיעין לאלו שמזלזלין בנדרים שאין חייבין מן התורה, או שיורו להן להקל או שיפתחו להן פתח, מנדין אותו בית דין ההדיוט. (נזירות, פ"ד, הלכות יג-טז).
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת נדרים, פרק שלישי (א)
א. נדרי אונסין ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרים כדרך שבארנו בשבועות, הרי שהדירוהו האנסין והמוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס, ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכל ואף על פי שהוסיף על מה שבקשו ממנו, וכן אם בקשו ממנו שידור שלא תהנה אשתו לו ונדר שלא תהנה לו אשתו ובניו ואחיו כולן מותרין וכן כל כיוצא בזה. (נדרים, פ"ד ה"א)
ב. וכן נדרי זרוזין מותרין, כיצד כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל ורצו בשלשה דינרין שניהן פטורין וכן כל כיוצא בזה, לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו ולא גמר בלבו. (נדרים, פ"ד ה"ג)
ג. מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות. (שבועות, פ"ו ה"א)
