אָמַר רַבִּי אַסִּי, אֵין נִזְקָקִין לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – אין מתירים נדר שנדרו האדם בהזכרת שם ה', כיון שחומרתו גדולה, חוּץ מִן אופנים שבהם היה הנדר בטעות מעיקרו, כגון שאמר האדם קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי כיון שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי [-ארנקי] וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי, וְנוֹדַע לאחר זמן שֶׁלֹּא גְּנָבַתּוּ, וְשֶׁלֹּא הִכַּתְהוּ, ואף על פי שנדר בטעות אינו נדר כלל, וכפי שהתבאר במשנה שבתחילת פרק זה ש'נדרי שגגות' מותרים, ומבואר במשנה להלן שנדר כגון זה נחשב כנדרי שגגות, יש לומר שרבי אסי סובר שאף ארבעה נדרים אלו צריכים שאלה לחכם, או אף אם הוא סובר שבדרך כלל נדרים אלו מותרים ללא שאלה לחכם, כיון שכאן נדר בהזכרת שם השם, שזהו נדר חמור יותר, סובר הוא שיש צורך בשאלה לחכם (ריטב"א).
מביאה הגמרא את ההלכה בנידון הקודם [לגבי פתח על ידי חרטה] ובנידון זה: אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, פּוֹתְחִין לאדם אפילו בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – מתירים לאדם את נדרו אפילו אם נדר בשם השם.
מביאה הגמרא מעשים בנידון זה: הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ – מעשה באדם שבא לפניו דְּרַבִּי אַסִּי להתיר את נדרו, אָמַר לֵיהּ רב אסי, כְּדוֹ תָּהִית – האם רק כעת אתה מתחרט על נדרך, אבל כשנדרת היתה כוונתך שיחול הנדר בכל אופן. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אותו אדם, לֹא, בתמיהה, וכי איני מתחרט בעיקר הנדר, כלומר, ודאי שאם בשעה שנדרתי הייתי יודע את גודל הצער, לא הייתי נודר כלל, וְשָׁרְיָא יָתֵיהּ – והתיר לו רבי אסי את נדרו. ומבאר הרמב"ן, לשון 'תָּהִית' היינו כִּדְאַמְרִינָן במסכת קדושין (מ:) בְּתוֹהֵא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת – אדם המתחרט על המצווות שעשה, ואף כאן זו לשון חרטה, והיינו כמבואר לעיל, שפותחים לאדם בחרטה, ומתירים לו את נדרו.
מעשה נוסף, הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ – מעשה באדם שבא לפניו דְרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ – שאל אותו רבי אלעזר, בָּעִית נְדוֹר, כְּלוֹמַר, האם רְצוֹנְךָ בַּמֶּה שֶׁנָּדַרְתָּ, שבשעה שנדרת ידעת והבנת את הצער שיש לך עכשיו, ואף על פי כן נדרת, וְרק עַכְשָׁו אַתָּה רוֹצֶה לַחֲזֹר בְּךָ, שאִם כֵּן אֵין מַתִּירִין לְךָ בַּחֲרָטָה כְּגוֹן זוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן אַתָּה תּוֹהֵא בְּעַצְמְךָ עַל שֶׁנָּדַרְתָּ כְּלָל, וְתִתְחָרֵט בְּעִקַּר הַנֶּדֶר.
מברר הרמב"ן את ההלכה והמנהג בנידונים אלו: הָדֵין הוּא דִּינָא דִּגְמָרָא – כך הוא דין הגמרא, וּמִנְהָגָא דְּרַבָּנָן הָאִידָּנָא – וכך הוא מנהג החכמים בזמנינו, אֲבָל רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל הרי"ף זַ"ל כָּתַב, אֲנָן הַשְּׁתָּא – מנהגינו עתה, אִי עַבְדִינָן – אם אנו עושים מעשה להתיר נדר, קָרוֹב לִדְרַב אַסִּי עַבְדִינָן – עושים אנו כן רק במקרים הקרובים ודומים לדבריו של רב אסי, דְּאָמַר, אֵין חָכָם מַתִּיר אֶלָּא כְּעֵין אַרְבָּעָה נְדָרִים שבמשנה לעיל, שהם נדרי זירוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות ונדרי אונסין. וְעוֹד אָמַר, וְלֹא מִזְדַּקְּקֵי רַבָּנָן – ואין חכמים נזקקים כלל להתיר נדרים, אֶלָּא כַּד מִתְרַמְיָא מִילְּתָא דְּאִית בָּהּ תַּקַּנְתָּא – אלא אם כן מזדמן להם נדר שיש בהתרתו משום תיקון, אוֹ משום מִצְוָה, כְּגוֹן עֲשִׂיַּית שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, וּכְגוֹן שְׁלָמָא דְּצִיבּוּרָא דִּכְנִישְׁתָּא – או כגון שלום הציבור בבית הכנסת, וּכְדוֹמִין לַזֹּאת – וכן בדברים הדומים לכך מִזְדַּקְּקִין לָהּ, ורק בְּמִילֵי דְמוּכְחָן וּבְרִירָן – בדברים שהפתח בהם מוכח וברור, קָרוֹב לִדְרַב אַסִּי, והיינו קרוב לארבעה נדרים אלו שבמשנה. אֲבָל פִּתְחֵי – אבל אותם הפתחים האחרים שהוזכרו בגמרא, כִּי הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב – וכמו אותו שבא לפני רב, והתיר לו את נדרו על ידי שאמר לו את דברי המשנה 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם', ואילו אותו אדם כשבא להתיר את נדרו לפני רב נחמן, ניסה רב נחמן להתיר לו את הנדר באופנים שונים שיתכן שעל דעתם לא נדר, ובכל דבר השיב לו שנדר אפילו על דעת כן עד שהקפיד עליו רב נחמן, ואז פתח לו רב פתח חדש, שלא היה נודר אם היה יודע שמחמת כן יקפיד רב נחמן, וְכן אין מתירים בפתח כִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, שהיו חכמים מצטערים על כך שאינם מוצאים פתח לנדרו, והתירו לו על ידי דבר זה עצמו, שאם היה יודע שייגרם מחמת נדרו צער לחכמים לא היה נודר, וְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יוֹסֵי, שנדר נדר, והיו חכמים מצטערים בנסיונם להתיר לו את נדרו, והיו הולכים ממקום שיש בו שמש למקום שיש בו צל, ומהצל לשמש, מתוך טידרתם לחפש לו פתח לנדרו, וראה זאת כובס אחד והכהו בכלי שבידו על כך שהוא גורם צער לחכמים, ועל ידי זה התירו לו את הנדר, שאם היה יודע שיכהו הכובס מחמת כן לא היה נודר, וְכִדְבִיתְהוּ דְּאַבָּיֵי – וכמו המעשה באשתו של אביי, שהדירה אביי כדי שתעשה כרצונו בנתינת ביתה לקרובת משפחתו, ולא הועיל נדרו והשיאה אותה לאדם אחר [ולא היתה זו בתו של אביי, אלא בת אשתו מאדם אחר], ופתח לו רב יוסף בכך שאילו היה יודע שלא יועיל נדרו ותעבור אשתו על דעתו, לא היה נודר, וְכִי הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְרַבִּי אֶלְעָזָר – וכמו המעשה שהובא לעיל בסמוך באדם שבא לפני רבי אלעזר שיתיר לו נדרו, והתירו לו על ידי שאמר לו שהוא מתחרט על נדרו, וּכְיוֹצֵא בָּהֶן, שכל אלו הם פתחים קלים, שאינם ניכרים כל כך לבני אדם כפתח גמור, לֹא עַבְדִינָן – אין עושים מעשה להתיר נדרים בפתחים אלו, אלא רק בפתחים הדומים לארבעה הנדרים שבמשנתנו, שניכר לכל הפתח וההיתר שבו.
