הסוגיא שלפנינו מבררת מי הם הראויים להתיר נדרים: הֶתֵּר נְדָרִים נעשה בִּשְׁלֹשָׁה ואפילו הן הֶדְיוֹטוֹת, וְאִם הָיָה מֻמְחֶה, יכול הוא להתיר אֲפִילּוּ בְּיָחִיד. וְגַרְסִינָן במסכת בכורות (לו:) בְּפֶרֶק כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִין, אָמַר רַב עַמְרָם, שְׁלֹשָׁה הדיוטות מְפִירִין אֶת הַנֶּדֶר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חָכָם, לְאַפּוֹקֵי – להוציא ולמעט מִשיטתו דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, הֲפָרַת נְדָרִים בִּשְׁלוֹשָׁה, ואפילו הן הדיוטות. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יש צורך שיהא לכל הפחות אֶחָד מֵהֶם חָכָם.
מבררת הגמרא, דין זה ששנינו בברייתא, ששלשה הדיוטות מתירים את הנדר 'בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חָכָם', שמשמע מכך שחכם יכול להתיר לבדו את הנדר, כְּגוֹן מַאן – מי הוא החכם שכמותו יכול להתיר את הנדר לבדו. אָמַר רַב נַחְמָן, כְּגוֹן אֲנָא – חכם כמותי יכול להתיר את הנדר לבדו.
שנינו ברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יש צורך שיהא אֶחָד מהשלשה חָכָם. מדייקת הגמרא, מִכְלָל – משמע מדברי רבי יהודה, דְּהַנָּךְ – שאותם השנים האחרים אינם צריכים להיות חכמים כלל, ואפילו כָּל דְּהוּ – כל אדם מהשוק יכול להצטרף להתרת נדרים, בתמיהה. אָמַר רָבִינָא, יש צורך שיהיו בדרגת חכמה כזו, שאף על פי שאינם חכמים להבין מעצמם את טעמי ההלכות, אך דְּמַסְבְּרִי לְהוּ וְסָבְרִי – לאחר שמסבירים להם את ההלכה, מבינים הם את הדבר.
מסיק הרמב"ן את ההלכה: וְשַׁמְעִינָן מִנָּה – ויש ללמוד מדברי הגמרא, הפוסקת הלכה שלא כדברי רבי יהודה, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מֻמְחֶה כְּגוֹן רַב נַחְמָן, דְּגָמִיר – שיודע את ההלכות, וְסָבִיר – ומבין את סברותיהם וטעמיהם, אֲפִילּוּ תְּלָתָא דְּלֹא גְּמִירֵי וְלֹא סְבִירֵי – גם שלשה בני אדם שאינם יודעים את ההלכות, ואינם מבינים מעצמם את סברותיהם וטעמיהם, נַמִּי שָׁרוּ נִדְרָא – גם כן יכולים הם להתיר את הנדר, וְהוּא – ובתנאי דְּאַסְבְּרוּ לְהוּ וְסָבְרֵי – שלאחר שמסבירים להם את ההלכה בטעמה, מבינים הם את הדבר. וּמִיהוּ – אמנם, על אף שלשון הברייתא היא 'במקום שאין מומחה', אין לשון זו מדוקדקת, אלא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מֻמְחֶה נַמִּי – גם במקום שיש מומחה, על אף שלכתחילה מוטב שהמומחה יתיר את הנדר, כִּי שָׁרוּ הֶדְיוֹטוֹת – אם התירו את הנדר שלשה הדיוטות, אִישְׁתְּרִי לְהוּ נִדְרָא – הותר הנדר, דְּלֹא אָמְרוּ שיש להתיר לכתחילה אצל המומחה אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹדו שֶׁל מֻמְחֶה, אך אין זה מעכב.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"י ה"ח), שְׁלֹשָׁה הדיוטות שֶׁהֵם יוֹדְעִין לִפְתּוֹחַ – למצוא פתח לנדר, מַתִּירִין (לזקן) [כְּזָקֵן] – כמו יחיד מומחה.
עד עתה התבארו דיני התרת 'נדרים', הרמב"ן מביא עתה את סוגיות הגמרא בהם יבואר האם ניתן להתיר גם 'שבועות': תַּנְיָא – שנינו בברייתא (כח.) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין שְׁאֵלָה בִּשְׁבוּעָה – לא ניתן להשאל על שבועה ולבטלה, כיון ששבועה חמורה יותר מנדר, שנאמר לגבי שבועה (שמות כ ז) 'כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא', ואף שדרשו חכמים מהפסוק (במדבר ל ג) 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' שרק האדם עצמו אינו רשאי לחלל את דברו, אבל אחרים יכולים להתיר לו את נדרו, זהו רק לגבי נדר, ולא לגבי שבועה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֵשׁ שְׁאֵלָה בִּשְׁבוּעָה, שהרי הפסוק המלמד שאחרים יכולים להחל את דבריו של האדם על ידי פתח עוסק גם בנדר וגם בשבועה, שנאמר בתחילת הפסוק 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ', ועל זה נאמר 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ', ודרשו חכמים שאחרים מחילים את דברו, ואפילו בשבועה, ואף שהזכיר בה שם השם.
וְגַרְסִינָן בְּמסכת שְׁבוּעוֹת (כח.) בענין זה של התרת שבועות, שלדעת רבא אם נשבע האדם שלא יאכל ככר מסוימת, ואכל את כולה, אינו יכול לחזור ולהשאל על שבועתו, מאחר וכעת אין שום משמעות להתרת השבועה, ורק אם נשאר מהככר לכל הפחות שיעור כזית ניתן להשאל על השבועה, כיון שעל ידי שאלתו יהיה רשאי לאכול את הכזית הנשאר, ומתוך שמתירים לו את שבועתו לגבי אותו כזית, מתירים לו את השבועה לגבי כל הככר. אבל אֲמֵימַר אָמַר, אֲפִילו אַכָלָהּ כּוּלָּהּ – גם אם אכל את הככר כולה, נִשְׁאָל עָלֶיהָ – יכול הוא להשאל על שבועתו, ופותחים לו ומתירים לו את שבועתו, והטעם לכך, כיון שגם לאחר שאכל יש משמעות לכך שנשאל על שבועתו, אִי – אם אכל את הככר בְּשׁוֹגֵג, הרי מְחוּסָּר קָרְבָּן – צריך הוא להביא קרבן על כך שעבר בשוגג על שבועת ביטוי, ועל ידי התרת השבועה ייפטר מקרבן, ואִי אכל את הככר בְּמֵזִיד, הרי מְחוּסָּר מַלְקוֹת הוא, וכל זמן שלא לקה יש משמעות לכך שיתירו לו את שבועתו, לפוטרו ממלקות. הִלְכָּךְ – כיון שלדעת בית הלל דין השבועות כדין הנדרים, בַּחֲרָטָה נַמִּי פַּתְחִינָן בִּשְׁבוּעוֹת – ניתן לפתוח פתח להתיר את השבועות על ידי חרטה, כִּנְדָרִים – כפי הדין שפסקנו לעיל לגבי נדרים, שפותחים בחרטה.
