מוסיף הרמב"ן ומבאר, וּמַאי – ומה היא השְׁבוּעָה שניתרת בשאלה, אֲפִילּוּ אָמַר שבועתו בַּשֵּׁם – בשם ה', דְּקַיְימָא לָן – שהרי פסקנו את ההלכה לעיל (כב:) שנִזְקָקִין לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – מתירים אפילו נדר שנדרו האדם בשם אלוקי ישראל. וּראיה נוספת לכך שמתירים אפילו שבועה בשם ה', שהרי מַלְקוֹת נַמִּי – גם חיוב מלקות שהוזכר בסוגיא בשבועות, שלגבי מלקות אלו יש תועלת בהתרת השבועה, אַזְהָרָתֵיה – האזהרה לכך נלמדת במסכת שבועות (כ:) מֵהפסוק (ויקרא יט יב) 'וְּלֹא תִּשָּׁבְעוּ בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר', וכיון שאמרה הגמרא שאם לא יתירו לו את שבועתו ילקה, אַלְמָא – מוכח מכך שמדובר בשבועה בַּשֵּׁם (דקי"ל נזקקין לאלהי ישראל), וְאף על פי כן אמרה הגמרא ששבועה שיש בה חיוב מַלְקוֹת נַמִּי אִית לָהּ הֶתֵּר – גם כן יש לה היתר.
ומביא הרמב"ן ראיה נוספת לכך, וְאַשְׁכְּחָן נַמִּי – ומצאנו דבר זה גם בְּצִדְקִיָּהוּ מלך יהודה, דְאַשְׁבְּעֵיהּ [-שהשביעו] נְבוּכַדְנֶצַּר מלך בבל בַּשֵּׁם, דִּכְתִיב (דברי הימים ב', לו יג) 'וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים', וְאף על פי כן שָׁרוּ לֵיהּ – התירו לו הסַנְהֶדְרִין את שבועתו, כִּדְאִיתָא [-כמבואר] לְקַמָּן בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (סה.).
מוסיף הרמב"ן דין נוסף, וְהוּא הַדִּין לְהֵיכָא דְּנָקַט חֶפְצָא – באופן שהחזיק האדם חפץ קודש, כגון ספר תורה או תפילין, וּמִשְׁתַּבַּע לְנַפְשֵׁיהּ – ונשבע שבועה הנוגעת לעצמו [ולא שנשבע לאחרים], דְּשָׁרִינָן – שאנו מתירים את שבועתו בְּפֶתַח, וַאֲפִלּוּ בַּחֲרָטָה, והטעם לכך, כיון דְּלֹא חָמִיר אַנְקוֹטֵי חֶפְצָא – שאין חומרה בשבועה עם חפץ קודש יותר מבשבועה סתם, אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין – שבועה שמשביעים הדיינים את אחד מבעלי הדין שהתחייב שבועה, ואף על פי שגם בשבועת הדיינים אין חומרה אמיתית בכך שהוא מחזיק חפץ קודש, עושים כן לְאַיּוֹמֵי עֲלֵיהּ – כדי לאיים עליו. אֲבָל עִקַּר שְׁבוּעָה בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד אוֹ בְּכִנּוּי הִיא, וּקְרָא כְּתִיב – שהרי כך נאמר בפסוק (במדבר ל ג) 'אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבוּעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ', ועל זה דרשו חכמים אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ, וּמְחִילָה דִּקְרָא – ודין זה שנדרש מהפסוק, שאחרים יכולים להתיר את שבועתו, בְּכֻלְּהוּ אַנְפֵּי דִּשְׁבוּעָה כְּתִיבָא – נכתב בכל האופנים של שבועה, ואפילו בהזכרת שם ה' ובנקיטת חפץ. וְאַף עַל גַּב דְּאַשְׁכְּחָן – שמצאנו לִדבריו של גָאוֹן דְּאָמַר מַאן דְּאִשְׁתְּבַע [-מי שנשבע] בְּהחזקת סֵפֶר תּוֹרָה, אוֹ בְּהחזקת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, אֵין לוֹ הֲפָרָה עוֹלָמִית, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִילְּתָא כְּלָל – אין לחשוש לדבריו כלל, אלא גם שבועה בנקיטת ספר תורה יש לה הפרה.
שנינו במשנה בכלל ארבעה נדרים שהתירו חכמים, 'נִדְרֵי זֵירוּזִין' וְכוּ'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, יָתֵר עַל כֵּן – דין מחודש יותר מהדין האמור במשנתנו אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, בענין זה של 'נדרי זירוזין', אדם הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, קוֹנָם (שֶׁאֵינִי) [שֶׁאֲנִי] נֶהֱנָה לְךָ – ייאסר עלי כקרבן מה שאני נהנה ממך, אִם אִי אַתָּה מִתְאָרֵחַ אֶצְלִי, וְתֹאכַל עִמִּי פַּת חַמָּה, וְתִשְׁתֶּה עַמִּי כּוֹס חַמִּין, וְהַלָּה הִקְפִּיד כְּנֶגְדוֹ וסירב להתארח אצלו, אַף אֵלּוּ נִדְרֵי זֵירוּזִין, כיון שמן הסתם לא התכוון באמת לאסור על עצמו את נכסי חבירו אם לא יתארח אצלו, שאין זה דבר חשוב כל כך, אלא היתה כוונתו לזרז את חבירו שיתארח אצלו, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים, כיון שיש טעם וסיבה לנדרו, שאומר לו, איני רוצה להרגיש ככלב, שמקבל מאחרים ואינו נותן להם דבר, ולכן אם לא תתארח אצלי גם אני אאסור על עצמי את הנאת נכסיך, וכוונתו לנדר ממש.
פוסקת הגמרא את ההלכה בנידון זה: אָמַר רַב הוּנָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שאף נדר זה נחשב כ'נדרי זירוזין', שהוא מותר. וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אֲהֲבָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
משנה
משנתנו מבארת עתה את הנדר השני מארבעת הנדרים שהתירו חכמים, כמבואר במשנה הקודמת: נִדְרֵי הֲבָאי, והיינו נדרי שוא, שנודר על דבר שאינו יכול להיות, כגון שאָמַר האדם, קוֹנָם – ייאסר עלי דבר מסוים בהנאה, אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אנשים רבים כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם, שהיו שש מאות אלף איש [והיינו כשאומר שראה את כולם בראייה אחת, ודבר זה לא יתכן, כי אין העין שולטת בראיית שש מאות אלף איש יחד (ירושלמי)], או שאמר קונם אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ שגופו רבוע כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד, שדבר זה לא יתכן, שהרי אין בעולם ברייה מרובעת.
גמ' שנינו במשנה, 'נדרי הבאי' וכו'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, כְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי הֲבָאי מוּתָּרִין, כמבואר במשנתנו, כָּךְ שְׁבוּעוֹת הֲבָאי מוּתָּרִין. מבררת הגמרא, הֵיכֵי דָּמֵי – מה הן שְׁבוּעוֹת הֲבָאי, ומבארת, אָמַר רָבָא, כגון דְּאָמַר, יֵאָסְרוּ פֵּרוֹת עָלַי בִּשְׁבוּעָה אִם לֹא רָאִיתִי בדרך הזה כעולי מצרים, או נחש כקורת בית הבד וְכוּ', דְּלֹא מִיתַּסְרָן פֵּרוֹת עֲלֵיהּ – שאין הפירות נאסרים עליו, מאחר ואין שבועתו חלה, דְּלֹא כִּוֵּון דַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא לְמֵיסְרִינְהוּ עֲלֵיהּ – כיון שמתחילה לא היתה כוונתו לאסור על עצמו את הפירות בשבועה, אֶלָּא דְּהָכִי הֲוָה – רצה רק לומר שראה בני אדם רבים, וכדי שיאמינו לדבריו אמר לשון שבועה, הִילְכָּךְ פֵּירֵי לֹא מִיתַּסְרָן עֲלֵיהּ – ולכן אין הפירות נאסרים עליו.
מוסיף הרמב"ן, על אף שאין שבועתו חלה ואינו אסור באכילת הפירות, וּמִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא לָקֵי – מכל מקום הוא לוקה מחמת שעבר על איסור שבועת שוא, דִתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה במסכת שבועות (כט.), אֵיזֶהוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא, כגון שנִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ – שלא יתכן, כגון שנשבע אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד, אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְאוֹקְמַהּ רָבָא נַמִּי – והעמיד רבא גם משנה זו, בשבועות, באופן דְּאָמַר יֵאָסְרוּ כָּל פֵּרוֹת שֶׁבְּעוֹלָם עָלַי אִם לֹא רָאִיתִי נחש כקורת בית הבד, או גמל הפורח באויר. אֲבָל הנשבע סתם ואומר שבועה אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם, לָאו שָׁוְא הוּא, שהרי אין זו לשון שבועה כלל, שלא אסר על עצמו דבר, אֶלָּא גּוּזְמָא בְּעָלְמָא הוּא, ואין בכך משום איסור שבועת שוא, ורק כשאומר שייאסרו פירות העולם עליו בשבועה, אם לא ראה דברים אלו שלא ייתכנו, הרי זו שבועת שוא. [ואמנם 'שבועה' בכל מקום אינה איסור על החפץ אלא איסור על האדם, וכאן לשונו של רבא היא שאומר 'ייאסרו פירות שבעולם', צריך לומר שנקט רבא דבריו שלא בדקדוק, וכוונתו לאופן שאמר שייאסר עליו לאכול את הפירות הללו אם לא ראה דברים אלו (ריטב"א)].
