משנה
הַנּוֹדֵר מִ'שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ', אין נדרו חל רק על מי ששער ראשו שחור, אלא אָסוּר הוא אף בְּקֵרְחִין, שאין להם שער כלל, וְכן אסור הוא בבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, הגם ששערם לבן, וּמֻתָּר בְּנָשִׁים וּבִקְטַנִּים, גם אם שער ראשם שחור, והטעם לכך, שֶׁאֵין נִקְרָאִים בלשון בני אדם 'שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ' אֶלָּא הָאֲנָשִׁים, וכפי שיבואר בגמרא.
גמרא
מבארת הגמרא, הטעם שאנו מפרשים שכוונתו למעט נשים וקטנים, מִדְּלָא (קתני הנודר) [קָאָמַר] – מכך שלא אמר בנדרו שייאסר מִבַּעֲלֵי שֵׂעָר, שלשון זו כוללת גם את הנשים והקטנים, אלא אמר 'שחורי הראש', שזה כינוי רק לאנשים, שדרכם שיהא ראשם מכוסה לפעמים, וּמֻתָּר בְּנָשִׁים וּבִקְטַנִּים, לפי שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים, דְּזִימְנִין מִיכַּסּוּ – שלפעמים ראשם מכוסה ולפעמים מגולה, וניכר צבע שערם, ואילו נשים לעולם ראשם מכוסה, וּקְטַנִּים לְעוֹלָם מִיגַּלּוּ – תמיד ראשם מגולה, ומכונים הם 'מגולי הראש'.
משנה
הַנּוֹדֵר שיהא אסור לו להנות מִן הַ'יִּלּוֹדִים', שזהו כינוי לאותם שכבר נולדו, מֻתָּר בְּנוֹלָדִים לאחר זמן. אך הנודר מִן הַ'נּוֹלָדִים', אָסוּר להנות אפילו מִן הַיִּלּוֹדִים, כיון שלשון 'נולדים' כוללת בין את אותם שעתידים להוולד, ובין את אותם שכבר נולדו. רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר אַף בְּיִלּוֹדִים, כלומר, גם הנודר מן הנולדים מותר בילודים שנולדו כבר, כיון שבלשון בני אדם קוראים 'נולדים' רק לעתידים להוולד, ולא לאלו שכבר נולדו. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, לֹא נִתְכַּוֵּן זֶה, שנדר מן ה'נולדים', אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹלִיד, בין אם כבר נולד ובין אם עתיד להוולד.
גמרא
מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעמם של חכמים ורבי מאיר במחלוקת זו, ומבארת, כיון שבִּנְדָרִים, הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, ולדעת רבי מאיר 'נולדים' זהו כינוי רק לאותם העתידים להוולד, ואילו לדעת חכמים דרך בני אדם לכנות כ'נולדים' בין את אותם שכבר נולדו ובין את אותם העתידים להוולד. ולשיטת חכמים, אותו אדם שנדר מן הנולדים, ונאסר בכל מי שדרכו להוליד, היתה כוונתו לְאַפּוֹקֵי [-להוציא ולמעט] דָּגִים וְעוֹפוֹת, דְאֵין דַּרְכָּן לְהִוָּולֵד, אֶלָּא מְטִילֵי בֵּיצִים נִינְהוּ, והרי הוא מותר בהנאתם.
משנה
הַנּוֹדֵר הנאה מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת, הרי הוא אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר גם בְּכוּתִים, כיון שגם הם שובתים בשבת, וסובר תנא זה של משנתנו שהכותים הם גרי אמת [אמנם מותר אדם זה בגויים, אף אם הם שובתים בשבת, כיון שכוונת נדרו לאותם המצווים לשבות בשבת, ועושים כן, ולא לגויים שאינם מצווים לשבות בשבת]. הנודר מֵ'אוֹכְלֵי שׁוּם', אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל, האוכלים שום בלילות שבת, כתקנת עזרא הסופר, וְאָסוּר גם בְּכוּתִים, שאף הם נוהגים בתקנה זו. הנודר הנאה מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל, העולים לרגל לירושלים, וּמֻתָּר בְּכוּתִים, שאינם עולים לירושלים כלל, ואף שהם מצווים לעלות לירושלים ככל ישראל, מכל מקום כוונת הנודר היא למצווים ועושים. האומר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, ואף על פי שגם ישראל הם מצאצאי נח, אין הם מכונים 'בני נח', אלא מיוחסים לאברהם אבינו. האומר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם, ואפילו הגויים המתייחסים לעשיו וישמעאל, אינם מכונים 'זרע אברהם', שנאמר (בראשית כ"א יב) 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע', ומשמע שישמעאל ושאר בניו של אברהם אינם מתייחסים אליו להקרא זרעו, ולשון 'ביצחק' מלמדת שרק חלק מזרעו של יצחק יתייחס לאברהם, והיינו בני יעקב, ולא כל זרעו של יצחק, כיון שעשיו וזרעו אינם מתייחסים לאברהם.
האומר קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל, לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר – קונה מישראל במחיר גבוה, כיון שאם יקנה במחיר רגיל נמצא שהוא נהנה מהם, וּמוֹכֵר להם בְפָחוֹת, כדי שלא יהנה מהם. האומר קונם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, לוֹקֵחַ בְפָחוֹת, וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, כדי שלא ייהנו ממנו ישראלים, וְאֵין (אִם) שׁוֹמְעִין לוֹ – אין מי שיסכים למכור לו במחיר נמוך ולקנות ממנו במחיר גבוה. האומר קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶם, לישראל, וְקונם שאין הֵם נהנים לִי, נמצא שאינו יכול כלל לישא וליתן עם ישראלים, שהרי בודאי אחד מהם יהנה מהמקח, ואסור לו להנות מישראלים ואסור להם להנות ממנו, ולכן יֵהָנֶה לְאוּמוֹת – ימכור ויקנה רק לגויים. [וכללים אלו של מקח וממכר הם במקח בינוני, שאם הוא נמכר במחירו הרגיל יש הנאה לשני הצדדים. אבל במקח חריף שיש הרבה קופצים עליו, גם אם קונה אותו במחירו האמיתי ההנאה היא של הקונה, ולכן אם המוכר נדר שלא לֵהָנוֹת את הקונה, אסור לו למכור לו. ובמקח גרוע של סחורה שאין עליה קופצים, גם במחיר רגיל ההנאה היא של המוכר, ולכן אם הקונה נדר שלא לֵהָנוֹת את המוכר, אסור לו לקנות ממנו מקח כזה במחיר רגיל].
