אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, הַמַּדִּיר בְּנוֹ לְתַּלְמוּד תּוֹרָה [ולהלן יבואר מהו נדר זה], מֻתָּר לְמַלּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מותר לו אַף לִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן. מביא הרמב"ן שני פירושים במימרא זו: אִיכָּא דְּפָרִישׁ – יש מי שפירש, שמדובר כאן באופן שֶׁהָאָב הִדִּיר אֶת בְּנוֹ, שֶׁלֹּא יֵהָנֶה הַבֵּן מִמֶּנּוּ, וְאף על פי כן מֻתָּר הָאָב לְמַלּאות חָבִית שֶׁל מַיִם לַבֵּן, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר, וְלִצְלוֹת דָּג קָטָן, וטעם ההיתר, כיון שֶׁאֵין כַּוָנָתוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָה גְּדוֹלָה, וּדְבָרִים אֵלּוּ לְגַבֵּי הַבֵּן, אֵינָן חֲשׁוּבִין. וְאִיכָּא דְּפָרִישׁ – ויש מי שפירש, דְּנָדַר הָאָב הֲנָיָיה מִבְּנוֹ – שהאב נדר שלא יהנה מבנו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבַטֵּל הבן מִתַּלְמוּד תּוֹרָה, וְאף על פי כן מֻתָּר הַבֵּן לַעֲשׂוֹת לָאָב דְּבָרִים הַלָּלוּ, כיון שהם דברים קטנים, שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, ולא היתה כוונת האב עליהם. וּמִסְתַּבְּרָא כִּי הַאי פֵּירוּשָׁא – ומסתבר לומר כפירוש זה, האחרון, מִשּׁוּם דְּהַנָּךְ מִילֵּי שִׁמּוּשׁ נִינְהוּ – כיון שכל הדברים הללו אינם נתינות ממון, אלא מעשים של שירות, וְהם דְבָרִים שֶׁהַבֵּן בדרך כלל עוֹשֶׂה לָאָב, וְאֵין בְּמַשְׁמַע שֶׁיִּתֵּן כְּלוּם – ואין משמעות הדברים שיתן דברים משלו, אֶלָּא שֶׁיְּמַלֵּא חבית מים וְיַדְלִיק את הנר וְיִצְלֶה דָּג קָטָן וכל הדברים הללו יהיו משֶׁלּוֹ, והיינו שהבן עושה את הפעולות הללו עבור האב, מממון האב, וכפירוש השני. אבל לפי הפירוש הראשון, המשמעות היא שהאב ממלא ומדליק וצולה מממון הבן, ואם היה הנדר על הבן, שלא ייהנה מנכסי אביו, היה רבי יעקב צריך להביא דוגמאות של דברים שהאב נותן לבן דברים מנכסיו, ולא שעושה פעולות ומעשים עבור הבן, מממונו של הבן. וְעוֹד ראיה לדבר, דְּלִישְּׁנָא [-משמעות הלשון] דְ'מַדִּיר בנו לְתַלְמוּד תּוֹרָה', הֲכִי דַּיְיקָא – כך היא מדוקדקת, דְמַדִּירוֹ כדי שיוכל לִלְמֹד, והיינו שאוסר האב על עצמו ליהנות מפעולותיו של בנו. וְעוֹד, דְאִי כְּשֶׁהָאָב הִדִּיר אֶת הַבֵּן שלא יהנה הבן ממנו, מַאי שְׁנָא הַנֵּי – במה שונים דברים אלו, המותרים, משאר דברים, האסורים, והרי כיון שאסר על בנו להנות ממנו, אסור לו אף להנות ממעשים אלו שעושה האב עבורו, כמו מילוי חבית מים, הדלקת הנר וצליית דג קטן. וְאִי אָמַרְתְּ מִן חַיּוּתֵיהּ לֹא אַדְּרֵיהּ – ואם תרצה לומר שלא היתה כוונתו להדירו ולאסור עליו דברים הנצרכים לצורך חייו של הבן, הֲוָה לָן לְמֵימָר – היה לרבי יעקב לומר שֶׁיִּתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם, בְּצִמְצוּם, כדי שיוכל לחיות, ולא היה צריך להביא דוגמאות אלו של מילוי מים, הדלקת נר וצליית דג קטן. אֶלָּא פֵּירוּשָׁא בַּתְרָא טְפֵי עָדִיף וּמִסְתַּבֵּר – אלא הפירוש השני עדיף ומסתבר יותר, שהאב הדיר את עצמו שלא יהנה ממעשי בנו, כדי שיהא בנו פנוי ללימוד תורה, ואף על פי כן מותר לו להנות מפעולות קטנות שהבן עושה עבורו, כמו מילוי חבית מים, הדלקת נר, וצליית דג קטן.
וְאַשְׁכְּחָן נַמִּי – וכן מצאנו גם בְּתוֹסֵפְתָּא של מסכת בְּכוֹרוֹת (פ"ו ה"ג), דְּתַנְיָא הֲכִי – שכך שנינו שם, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִרְצָה אֶת בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה, ומחמת כן הִדִּירוֹ האב מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה עבורו, וְהִתִּיר לוֹ יוֹסֵי בְּרַבִּי לְמַלֵּא לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר.
שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי בְּשִׁלְהֵי מַסֶּכֶת בִּכּוּרִים (פ"ג ה"ו), תָּנֵי, הַמַּדִּיר בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה, מֻתָּר לבן לְמַלּאות לוֹ לאביו חָבִית שֶׁל מַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מותר לבן אַף לִיקַּח לוֹ [-לקנות עבור האב] חֲפָצִים מִן הַשּׁוּק, כיון שגם זה הוא שימוש קטן וקל, שלא היתה כוונת האב לאוסרו. מברר הירושלמי, מַה פְּלִיגֵי – האם נחלקו, כלומר מדוע לדעה הראשונה אינו רשאי לקנות לו חפצים בשוק, ולדעת רבי יוחנן רשאי הבן לקנות לאביו חפצים בשוק. ומבאר שאין כאן מחלוקת, אלא כָּאן בְּאִישׁ – הדעה הראשונה עוסקת באיש שהדיר את בנו לתלמוד תורה, וכיון שדרך האיש לקנות בעצמו חפצים בשוק, ומסתבר שהיתה כוונתו בנדרו שלא יקנה הבן עבורו חפצים. וכָּאן – ואילו דברי רבי יוחנן, נאמרו בְּאִשָּׁה שהדירה את בנה לתלמוד תורה, שכיון שאין דרך אשה ללכת לשוק לקנות חפצים, מסתבר שהיתה כוונתה שיהא הבן רשאי לעשות זאת עבורה. ואִם הָיָה האב המדיר אָדָם מְסֻיָּם – חשוב, עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּאִשָּׁה. ומבאר הרמב"ן, פֵּרוּשׁ, כיון שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לַחֲזוֹר בַּשּׁוּק לקנות חפצים, וּלְפִיכָךְ אִם הִדִּירָה בְּנָהּ לְתַלְמוּד תּוֹרָה מֻתָּר לבן לִיקַּח לָהּ [-עבורה] חֲפָצִים מִן הַשּׁוּק. וְכֵן אָדָם חָשׁוּב, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיקַּח חֲפָצִים מִן הַשּׁוּק, עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּאִשָּׁה, שאף אם הדיר את בנו לתלמוד תורה, מותר לבן לקנות עבורו חפצים בשוק.
שנינו במשנה, 'וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, יְהוֹשֻׁעַ אִישׁ עוּזָא אוֹמֵר, המודר הנאה מחבירו, זָן אֶת עַבְדּוֹ וְאֶת שִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעם החילוק בין עבדים ושפחות כנעניים, לבין בהמותיו הטמאות והטהורות, ומבארת, עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו, לִמְנַחֲרוּתָא עֲבִידָן – עשויים למות מיתת עצמם, ואין אדם משתמש בגופם, ונמצא שאין לו רווח בכך שמאכילם, אבל בְּהֵמָה, בין טמאה ובין טהורה, לְפִטּוּמָא עֲבִידָא – עשויה היא לפיטום, ואם היא טהורה יכול לאוכלה בעצמו, ואם היא טמאה יכול הוא למוכרה, ונמצא שיש לו רווח ממוני בכך שהאכיל אותו אדם את בהמותיו, ולכן הדבר אסור.
